יש רגעים שזה לא כל כך נורא לשלוט בעולם כולו.
עכשיו, לדוגמא. אני שוכב לי, בנוחיות, על ספה כזאת ארוכה,
ירוקה וממש נוחה.
לידי שולחן עם המון אוכל וקנקני שתיה המכילים יין אדום מתוק
כמו שאני אוהב.
אין לי יותר חלומות או ציפיות.
הגשמתי את כולם.
כל מה שרציתי, כבר יש לי.

אני שולט בעולם.
אין יותר מדינות לנצח, עמים לדכא, נשים לכבוש.
הכל שיגרתי. שליו. משעמם.
אפילו אשתי היפיפיה אינה מצליחה עוד לעורר אותי, אבל נראה
שבזמן האחרון זה כבר לא כל כך משנה לה. מוזר, לא חשבתי שהחשק
יעלם אצלנו כל כך מהר. חשבתי שיש לנו עוד כמה שנים טובות עד
היום בו מין לא יעסיק אותנו לילות שלמים.
טוב, נו. שיהיה.

למה אין לי אויבים? אנשים ששנאתם תעסיק אותי בשעות הפנאי,
אנשים שינסו לחתור תחתיי ואולי אף יצליחו, אנשים שיגלו אותי
לאי בודד, ואז שוב אתחיל הכל מההתחלה.
אולי עשיתי טעות שלא השלטתי מדיניות קשוחה יותר, מדיניות שהיתה
גורמת למרידות, לניסיונות הפיכה, לעניין.
מרוב שעמום התחלתי לשתות לשוכרה.

השעמום מביא לדכאון, שמביא לחיפוש משמעות, שמובילה לאכזבה,
שמובילה לשתיה ,שמביאה לשכרות, שמביאה את החדלון המיוחל.
שינה ללא חלומות, ללא סיוטים, ללא בכי בסופה.

אתמול השתכרנו.
שר הצבא שלי ואני.
התחמקנו, כרגיל, לחורשה. שם, תחת כיפת השמיים, בלי שומרים, בלי
רעשים, ובלי הבדלי מעמדות אנחנו שותים ומדברים על כל הדברים
החשובים באמת. על נצח, ועל האדם, על חברות, ועל אהבה.
אני ממש אוהב אותו. את שר הצבא שלי.
אתמול שתינו יותר מדי. יותר מהרגיל.
לא הייתי מסוגל לקום ולחזור לארמון.
מבעד לערפילי השכרון, ראיתי אותו קם בקושי, מתנדנד מצד לצד,
הולך הצידה, דוחף אצבע לגרון ומקיא, ומקיא, ומקיא.
מרוב הפתעה, התחלתי לצחוק, ובניגוד לכל כללי הזהירות, הגברתי
את צחוקי ושמעתי אותו מתגלגל בכל שטח הארמון, בטח השומרים תיכף
יגיעו וימצאו את שליטם השיכור, שוכב על האדמה כמו איזה קבצן,
מתגלגל מצחוק.

בום! הכוכבים למעלה מסתחררים כמו קרוסלה, והלחי מתחילה לכאוב.
שככה יהיה לי טוב, הוא היכה אותי. הוא היכה אותי! אותי!
הצחוק גווע בן רגע, וכולי מלא תדהמה: שר הצבא מכה את שליטו
השיכור כדי להשתיקו. מי היה מאמין.



עכשיו אני מרגיש שאני מורם ונלקח מכאן.
המממ....
מעניין לאן הוא לוקח אותי?
אני מנסה לשאול אותו אבל המילים נאבדות בין העננים שבראש
לצמיגות שבפה, ואני מצליח להשמיע רק הברות לא ברורות כמו תינוק
בן יומו.
אי שם, עמוק בפנים, אני נבוך כולי מהמעמד בו אני נמצא כרגע, אך
אין לעיל ידי לעשות דבר בנידון.
אז אני עושה את הדבר היחיד שאני מסוגל באותו רגע, ונרדם.

היום, כשהתעוררתי במיטתי, נזכרתי בקורות הלילה, ואיך לולא
תושייתו של ידידי הלוחם, הייתי נמצא על ידי שומריי במצב פתטי
בו הייתי שרוי.
ניצלתי מהצורך לתת הסברים על מעשיי לסנאט, אוסף זקנים
משועממים, שיכולת הוטו שלהם על חיי הנה הדבר היחידי שהם עושים
מלבד להפליץ, לאכול, ולישון.

מלבד שר צבאי, אין לי עוד חברים.
מעולם לא היה לי זמן, ואילולא השמועה ששר הצבא הינו אחד
ממתכנני מרידה, שמועה שגרמה לי להתקרב אליו ולתהות על קנקנו,
אילולא כל זאת, לא היו לי חברים גם היום.
הוא בסדר. אין לי ספק בכך. אני נותן בו אמון מלא, ואין סיכוי
שהוא יפנה נגדי. בטח לא עכשיו, משהתחברנו.
אני באמת צריך לקדם אותו, עבר זמן רב מאז הקידום האחרון שלו.
אבל הוא כל כך מוצלח בתפיקדו, שאין לי חשק לאבד כזה שר צבא
מעולה.

אני מתבונן באשתי, הישנה לידי.
מקנא ביכולתה המופלאה לישון בשלווה כה רבה.
לי יש פחד משינה. פחד לא מוגדר, פחד מלקום, ופחד מלא לקום.
ומה יהיה אם לא אקום? מי יבוא אחריי?
כל השנים נמנענו מלהביא ילדים לעולם עקב דרישות הקריירה שלנו:
אני בכבישת העולם, והיא בכתיבת סיפורים ליריים.
יורש, בן, ילד, זכר.
אני רוצה בן שישא את שמי.
ילד שיעריץ אותי, ויחקה אותי, וירצה להיות כל הזמן איתי.
יורש לאימפריה האדירה שהקמתי עבורי, ואטפח למענו.
בערב אני הולך להצגה באמפי.
אחר כך, בלילה, אוהב את אשתי עד תום, ונביא ילד לעולם.
הלילה.




ערב.
החצוצרות מרעימות,
והקהל מריע.
אני נכנס.
הקהל משתולל, וקורא בשמי.
אני מחייך חיוך מלכותי ומתיישב.
הפמליה שלי מתיישבת מאחוריי ומצדדי.
כעת ההצגה יכולה להתחיל.




הגלאדיאטורים נכנסים לאמפי, והקהל יוצא מדעתו שכהם נעמדים מולי
ונשבעים לי אמונים לפני מותם.
אני מנופף אותם ממני בשעמום.

אין לי כוח להצגה הערב, שוב לראות אריות מורעבים טורפים אנשים
חסרי סיכוי, שוב לראות אדם רוצח את חברו למען הסיכוי לחופש.
שוב אותה שגרה מזויינת.
שמשהו כבר יקרה.
נו כבר.
משהו חדש, שונה, אחר.

אני מרגיש בתנועה מאחורי גבי, אני לא מספיק להסתובב, ומרגיש
סכין ננעצת בצלע ימין. ועוד אחת בכבד משמאל. ועוד אחת בגב
מימין.
אני מלא תדהמה. הם באמת הצליחו, הם ממש הפילו אותי מכסאי.
איזה יופי של מסיבת הפתעה.
אני חייב לראות את פרצופם, חייב לדעת מי הם.
במאמץ עליון, אני מסתובב ורואה אותם, כולם פרצופים חסרי שם אך
בעלי תפקיד מקורב אליי.
כולם בגדו בי.
כולם.

כולם? לבטח לא הוא, לא שר הצבא שלי!
מחפש אותו במבטי ורואה אותי מתבונן בעיניי וליבו קרוע: להפיל
את המולך, או להציל את האדם.
לפתע, גמלה בו ההחלטה והוא נועץ את סכינו מעט ימינה מלבי.
אני נאנח, נופל על צווארו ובנשמתי האחרונה לוחש: "הגם אתה,
ברוטוס? הגם אתה?"
ומתמוטט.

הקהל מוכה תמהון.
יוליוס הקיסר נרצח.
ורק האריה שניצל את חוסר תשומת ליבו של הגלדיאוטור חוגג עכשיו
על ארוחה טובה.