שולח יד ושולף עוד סיגריה.
מצית אותה בקפידה באותה תנועה שלא משתנית גם לאורך שנים.
פולט עשן סגלגל מעלה, עשן שכמו מתנפץ אל מול תקרת הרכב.
עוצם עינים ושומע אותה מדברת.
שומע אבל לא מקשיב. במקום זה, מתרכז בנשימה נכונה. נשימה שתפיק
את המכסימום מהעטרן והניקוטין שבסיגריה.

"לפעמים אני מרגישה כל כך קרובה אליך. כאילו אני איתך כבר
שנים, אתה מבין? ככה אני מרגישה עכשיו."

מרגישה? מרגישה - רגישה. רגישה - גישה. גישה - שה.
מעניין אם היא מבינה את מה שהיא מרגישה, ושהיא רגישה ושזה הכל
עניין של גישה.
גישה זה הכל. וגדול. וכחול.
איזה יופי העשן מסתחרר לו, אי אפשר לדעת לאן הוא יגיע.
אפשר להמר, אבל כמעט תמיד להפסיד. זה כל כך מעניין, לא מסוגל
להפסיק לבהות בעשן שמתפוגג לו בחלל המכונית.
מעניין אם גם היא מתבוננת, לא יכול להיות שהיא לא. הוא בכל
מקום, העשן היפהפה הזה.
אבל היא מסתכלת עליי, וממשיכה לדבר. ואני שומע מילים ולא מבין
משמעות. אולי באמת כדאי שאני אתחיל להקשיב.

"תגיד לי, אתה שומע אותי? אתה בכלל איתי? למה אתה לא עונה?"

עונה, קונה, בונה, שונה.
אני שונה? אני לא יודע.
כולם אומרים שכן, אבל אני חושב שהם טועים.
הם שונים. שונים ממני.
זה בעצם מעמיד אותי במרכז, לא? מרכז של מה? של מי?
טוב, בוא נגיד שאנחנו מדברים על העולם שלי. אם זה ככה, אז אני
באמת במרכז. אבל אני גם בצד ולמעלה ולמטה ובכל מקום, נכון? אז
איפה כל השאר? איפה, לדוגמא, היא נמצאת בעולם שלי?
בחיי, אין לי מושג.

מה שכן, לפעמים, בבקרים, הגרון חנוק.
מרוב סיגריות, כנראה. לפחות זה מה שהם אומרים. אבל זה עובר
אחרי כמה שעות, אז אני ממשיך לעשן.
זה נורא כיף לשכב ככה, בשקט, לשמוע את עצמך פועם מבפנים: בלב,
ברקות, בורידים, בצוואר.
האפר מתחיל להצטבר אבל למי יש כוח לזוז לכיוון המאפרה, אז אני
מאפר החוצה, דרך החלון, נהנה לראות את האפר עף ברוח הקלילה,
ונעלם.

"אני אוהבת לשתוק איתך ככה, זה גורם לי לחשוב שאולי אנחנו באמת
טובים ביחד."

טובים? טובים ממה, טובים ממי?
זה מאוד סובייקטיבי ומאוד יחסי.
טוב ורע, נכון וטעות, בהיר וכהה, זה הכל על אותו משקל, נכון?
אז למה אנחנו לא מדגישים כל הזמן שזה "טוב בעינינו", "נכון
יחסית למה שהוא אמר", "בהיר יותר מהצבע ההוא" ולוקחים הכל
כמובן מאליו.

זה כמו להגיד שהסיגריה הזאת טובה. אבל היא גם רעה יחסית
לסיגריה אחרת, נכון? ויש שאומרים שהיא רעה באופן כללי, לא?
אז איך אפשר לדעת למה הכוונה?
אי אפשר.
עדיף לא לחשוב על זה ולהמשיך להאזין לדממה הדקה, האינטימית
שמשתררת באוטו. להתבונן בסיגריה שכמעט נגמרת, ולנשום את הריח
שלה, את הבושם ששמה, את הרגשות שהיא משדרת.

"אני אוהבת אותך, אתה יודע?"

הסיגריה נגמרה, זורק אותה מהחלון.

"כן, אני יודע. גם אני אוהב אותך.