די. זה ממש קשה לי.
לא. זה ממש קל לי.
אולי בעצם... לא יודע. מה שבטוח זה שקשה להחליט איך זה. איך זה
להיות. איך זה להיות אני. ניהיליסט ורומנטיקן בו זמנית.
הרי כרומנטיקן, אני מאמין באהבה. כן כן - אהבה. לא מין. אני
שונא לשנוא, אז אני אגיד שאני ממש לא אוהב את כל ההתעסקות הזו
במין שתפסה תאוצה במאה האחרונה. מין זה לא הכל. זה הרבה פחות
מהכל. זה כלום. בטח שזה כיף אדיר. אבל זה לא יכול להיות גורם
מניע. דבר שעושה לך טוב לקום בבוקר. שבכלל גורם לך לקום
בבוקר.
לא כמו אהבה לפחות. זה באמת ה-דבר. אפילו יותר משמחה. יותר
ממלנכוליה, מתסכול ומצחוק. כי אהבה זה כל אלה ועוד - מותכים
להם ביחד. אבל מי אני שאגיד מה זו אהבה? אני אפילו לא יודע אם
אי פעם הייתי מאוהב.
אולי איריס. לא יודע. זה לא דומה לשום דבר שחשתי אי פעם. זה
משהו אחר. כבר חמישה-עשר חודשים זה אוחז בי. מטלטל אותי מצד
לצד. מפיל אותי לרצפה. גורם לרעידות בידיים, לחץ דם גבוה,
פעימות לב מוגברות, כפות ידיים מיוזעות, חוסר ריכוז... כל פעם
שאני רואה אותה - בום! הלם שכזה מבפנים. איך אני אתאר את זה?
דמיינו שאתם הולכים ברחוב. ההליכה הזו במורד הרחוב היא בעצם
משל לחיים שלכם. הכל רגוע ורגיל. יש קצת דברים טובים, קצת
דברים רעים. השמים מעל כחולים. מעט ענני נוצה - בקרוב יהיה
גשם. הציפורים מתעופפות בין העצים ומפזמות להן בצפצופים
ציפוריים רגילים. אנשים עוברים מולכם. אתם רואים מצד אחד את
הכביש הסואן על כל מכוניותיו השונות. בצדכם השני אתם רואים כל
מיני חנויות של כל מיני דברים בום!!! נתקעתם בעמוד. נתקעתם כל
כך חזק, שפשוט נפלתם אחורה.
אני מתיישב, קצת מסוחרר, יודע מה פגע בי אך עם זאת, לא בדיוק
מבין מה קרה. קשה לי לקום. אני עדיין מסוחרר. אני גם רועד קצת.
בסופו של דבר אני מצליח לעמוד על שתי רגליי. מה שמצחיק זה שכל
זה קורה כל כך בפנים וכל כך אצלי, שכל מי שמסביבי לא רואה את
עוצמת המכה. גם לא המכה עצמה. אולי זה מה שהכי כואב.
אבל למרות כל הכאב והרגשות הלא חיוביים לחלוטין האלה, זה הדבר
הכי טוב שיכול לקרות לי ביום. רק לראות אותה. וואו. לא לדבר
אפילו. לראות. ואם יש לי מזל וראיתי את העיניים - וואו! אני לא
יכול לחשוב על משהו טוב מזה. לא. גם לא מין. גם לא סמים.
אבל רגע. אחלה להיות רומנטיקן, אבל תכונה זו לא מסכמת את תמצית
הווייתי הרגשית וההגותית. לא ולא. אני גם ניהיליסט. לא כי זו
מילה מגניבה. זו פשוט האופציה השפויה - אם יש דבר שכזה -
היחידה, שנותרת לאחר שחושבים לעומק על החיים ועל משמעותם. אמרו
כבר לפניי: "הבל הבלים - הכל - הבל." אני לא באמת קיים. אני
כאן רק לרגע. רגע בעולם שהוא כל חיי, ואז אני נעלם, ולעולם
הגדול, והיקום, ושאר האנשים החיים את חיי הרגע שלהם, זה לא
משנה, כי גם הם כאן רק לרגע וייעלמו כשם שבאו, וכל חיי השטות
האלה ימשיכו עד שייגמרו, ויחזרו שוב וייעלמו וחוזר חלילה במין
מעגל חסר משמעות ותועלת שכזה.
לכן כאיש חסר תקווה שכזה, אם אפשר לקרוא לזה כך, אני יודע
שהאהבות שלי, ומי שאוהב אותי, לא משנים מאומה. לא חשובים כלל
וכלל. גם אם לא אוהב לעולם, וגם אם לא יאהבו אותי לעולם, זה לא
משנה. אני אחיה, אולי בודד, אולי עצוב, כנראה מתוסכל, ואז אני
אמות, והכל ייגמר.
אולי אני צריך לבחור. לחיות כפרדוקס זה די מורכב. בעייתי משהו.
בינתיים אני מסתדר.
כן.
בטח.