חזרתי... כן בסוף חזרתי, ידעתי שזה מה שיקרה.
הבלונדינית העצובה עדיין עמדה בפינה וחיכתה, לא ברור למי
פשוט עמדה שם, כמעט באותה תנוחה שהיא עמדה קודם.
אז חיכיתי, שעה, שעתיים... לא נורא, אני אחכה למורן גם לנצח אם
לא תהיה לי ברירה, סיגרייה אחרי סיגרייה, לא שמתי לב איך
הקופסא שלי נגמרה.
אני צריכה להפסיק... מחר, מחר אני אפסיק ואם לא מחר אז ביום
אחר, לא בוער לי. היה שקט... הרוח נשבה לה בין העצים, הרשרוש
של העלים הרג אותי
הייתי בלחץ... מעניין מתי היא תבוא, לא אחכה לנצח אחרי הכל.
התיישבתי... הסתכלתי סביב והבלונדה שעמדה בפינה התחילה ללכת
ומישהו בא לכיוונה מהצד השני... מעניין, הגיע הזמן שהוא יגיע.
הם דיברו, ניסיתי לראות ולשמוע, לא הצלחתי אבל אני עדיין לא
חתול.. צחקקתי, חתול חשבתי לעצמי
חיה מוזרה... פתאום הם התחילו לצרוח ויכולתי לשמוע אותה מתחננת
שלא ילך... שהיא אוהבת אותו, והוא אמר שזה נגמר.
הוא הלך, היא בכתה הסתובבה, והלכה בחזרה לאותה הפינה ולא
הפסיקה לבכות.
מעניין עוד כמה זמן היא תשאר כאן... שתלך הביתה המסכנה.
קמתי והלכתי לעברה, היא הסתכלה אלי בעיניים דומעות ובלי שום
מילים חיבקתי אותה, לא ידעתי מי היא או מאיזה חור היא זחלה,
אבל ריחמתי עליה אני חושבת שהתחבקנו איזו חצי שעה.
היא לחשה לי שהיא חיכתה לו שעות והיא אהבה אותו יותר מידי, אבל
היא הבינה שבסופו של דבר הוא אף פעם לא עשה כזה דבר בשבילה.
גרם לי לחשוב קצת על עצמי... זה היה מוזר אך עם זאת מספק.
הרגשתי טוב... היא אמרה לי תודה והתחילה ללכת, נעלמה באופק...
חשבתי לעצמי, אולי מורן עברה פה, אולי לא, אולי ראתה אותי
מתחבקת עם הבלונדינית.
אך פתאום לא היה לי איכפת, הסתובבתי והלכתי הביתה למרות הכל,
עם חיוך.