אני מלקקת את המכסה של המילקי, כמו הקולגה בפרסומת, והופכת את
הגביע, נותנת לשוקולד הכבד לדחוף את הקצפת ולצנוח לאיטם ואז
פתאום מהר, באותו הגורל, אל הפח.
אני אוהבת את המראה הזה. אני מרגישה שכל השומנים המיותרים שאני
לא מכניסה לגוף הממש-בסדר-עכשיו שלי חולפים למול עיני, לכן
הפכתי את הריטואל הקטן הזה להרגל יומי.
חברה שלי הדרה אומרת לי שזה ממש קטע זני, לדמות תהליך חיצוני
לפנימי. היא אומרת שככה מלמדים חולי סרטן לדמיין אור בוהק שורף
להם את הסרטן מהגוף. היא גם הביעה דאגה מלק הקצפת מהמכסה. לא
מסיבות סימבוליות, מסיבות פרקטיות.
ברקע, ציפי, עוזרת-הפקת-צילומים סלש בת-של-הבוס-שרוצה-כמו-כולם
מזכירה לי את הלו"ז שלי להיום. היא לא מציינת את הזמנים שאני
אמורה לאכול בהם. 8 שעות על הרגליים בלו"ז לחוץ. מצויין. ככה
אני לא אתפתה לעגלת הקייטרינג לאיזה קרואסון קטן ודביק, שאני
באותה המידה יכולה פשוט להדביק, כמו שהוא, לירכיים שלי.
דווקא בחורה סימפטית, ציפי, בעיקר אחרי התאונה המחרידה שהייתה
לה ששרפה לה חצי פרצוף וחזה שלם לפני שחילצו אותה מהג'יפ של
אבא. לפחות יוצא לה לראות דוגמניות יפות יום אחרי יום אחרי
יום. אני במקומה כבר מזמן הייתי שמה משהו בקפה שלנו, למרות שאם
זה יוביל לשלשולים או לשטיפת קיבה, אני אישית דווקא אשמח. נראה
לי שהתחיל להתמלא שמה קצת יותר מדי.
אני הקפה הראשון של הבוקר אני שותה עם סוכרזית וחלב כ"כ רזה,
שהפרה שהביאה אותו שמעה על עשב רק מפרות אחרות, מקללת בלב הבקר
שלה את הבורא שהעניק לה שלוש קיבות, כולן ריקות,
כמו קומפלקס אולמות אירועים בזמן מלחמה.
אחרי תוכן גביע המילקי אני שומטת את המכסה אל פח האשפה, שקוף
וחלול, בדפנות יש קצת מתוק, ונדמה לי שהוא מרחף אל הפח. לפעמים
נדמה לי שהוא צונח באותו הכובד שצנח תוכנו לפניו.
אין אף פעם בפח משהו נוסף פרט למילקי כי אני מרוקנת אותו כל
שעתיים לערך. אני אוהבת נקיון ואם הפח נקי, מה זה אומר על
הבית? ואם הבית נקי, מה זה אומר על בעלת הבית?(או שוכרת הבית
במקרה הספציפי שלי) כנראה שאני ממש בסדר אם הבית נקי ומצוחצח,
אני עוברת מול המראה לפחות חצי שעה, שומרת על תנועה מתמדת, לא
נעצרת מולה כדי לא לתת לה ללכוד אותי, לעמת אותי עם איך שאני
באמת-באמת, כך שאעזוב אותה עם חששות חדשים.
קשה להחזיק את הבטן בפנים כל הזמן הזה, אבל אני מצליחה כל אימת
שעיני בודקת את האיזור ההוא במראה. מעין סוג של קואורדינציית
עין-בטן ששוכללה במשך שנים עד לדיוק מושלם, שחבל שאינו מוערך
ע"י איש מלבדי.
דוקטור גפני אמר לי שככה אני נורא מחזקת לי את שרירי הבטן, אבל
אני הורסת לעצמי את הכליות, וזה הותיר אותי אמביוולנטית - מצד
אחד אני רוצה בטן מחוטבת, מצד שני אני לא רוצה קוביות מפלצתיות
של שרירנית שידפוק לי את כל הלוק העדין עליו עמלתי.
על הזין הכליות.
אני מחייכת לעצמי חיוך רחב שיניים (ותודה ד"ר קוגלר) ובוחנת את
עצמות הלחיים הגבוהות שלי, שכשהתחלתי לדגמן אמרו שהן
"אינדיאניות". דבר מצחיק להגיד על משהו עטוי בעור חיוור כל-כך.
הן הרבה יותר אינדיאניות עכשיו, אני מסדרת בחוסר נוחות את החזה
הבינוני שלי(אמא, שלזכותה ייאמר, שלפחות לא הרסה לי את הגובה
שקיבלתי מאבא) שפעם דווקא הייתי מרוצה ממנו, ואחרים היו מרוצים
ממנו גם, אבל הוא נראה לי כבר יותר מדי ביחס לשאר הגוף שלי, מה
עוד שעם ההרזיה שלי הוא עוד עלול לצנוח במכה, ולגלות פופיק
במרכזו, אז כמו שמאיר אריאל פעם שר "כנראה שגם מזה כבר נצטרך
להיפטר".
אני קורצת לעצמי במראה, כמו כל אחד שעובד בביזנס לפני שהוא
חוזר לעולם הזה, ויוצאת בקלילות, טורקת דלת ונועלת באותו סיבוב
הגוף, רוח חמה מכה לי בפנים ומאיימת לשנות להן מצב צבירה ממוצק
לנוזלי, כמו ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" כשפתחו את ארון
הקודש, והפנים של כולם הפכו לעיסה.
אני מעווה את הפנים (זה ישאיר קמט, תזכורת: לקנות "פייס איים"
של לוריאל בדרך הביתה) ויוצאת בגישה קלילה עד כמה שאפשר,
מתעלמת עד כמה שאפשר מרוח נוזלית דביקה, ממבטים דביקים ברחוב
הקטן שמפריד ביני ובין איפה שמצאתי חניה אתמול, ואני פותחת את
דלת המכונית, נכנסת פנימה ונשענת אחורה באנחת הקלה, שהופכת
לפליאה כי אני מרגישה משהו חמים בכתף, שנתגלה כהברזל הלוהט של
חגורת הבטיחות. רגע, לא הייתי אמורה לצרוח ולשפשף את המקום
השרוף? אני נוגעת במקום שנגע בו הברזל הרותח והעור שם מחוספס,
כמו תווית של ליווי'ס. עכשיו אני גם אשמע קיטורים של מאפרים על
הבוקר. אני נלחמת במפתחות בזמן שהמכונית שלי עושה  הסבה מכלי
רכב מודרני למשהו בין סאונה לתא גזים.
"קדימה, תעשי את זה בשביל אמא" והיא מתניעה. ואני חשבתי
שבחורות שמדברות לחתולים שלהם כמו תינוקות הן פתטיות. לחתול
לפחות יש דופק ולא מנוע שתי פעימות.
אני "מלטפת" את שתי המכוניות שחניתי ביניהן עד שאני יוצאת וישר
נתקעת ברמזור, לפחות אני בדרך.

"תני לי את זה, קדימה תני לי את זה, סקסי, סקסי". מיכה מצלם
אותי היום.
הוא חושב שאם הוא סתם ישתוק ויתרכז בצילום, יחשבו שהוא פחות
גדול ממה שעשו ממנו, שיקלטו שהוא כבר מזמן לא עובד עם רגש,
שהצילום שלו בסגנון "חללי" - בחורות עם מבט והכל חלול, עצמות
לחיים מובלטות, ומותניים לא קיימים, כמו שאיתרע מזלי להיות,ריק
מתוכן כמו שהוא מתיימר להיות. "אני אוהב את זה, כן, תשחקי את
זה" הוא מזכיר לי בחורה שלא יודעת ליהנות במיטה, אז היא משמיעה
קולות ומנסה להיראות כאילו כל דקה היא תתקתק עוד אורגזמה
לכרטיסיית האורגזמות המרוטה שלה,שלא יעלו על הזיוף, אבל מי אני
שאדבר על אנשים מזוייפים.
הג'סטות של מיכה דווקא נראה שעובדות על הדוגמנית הצעירה הזו
שהוא מצלם עכשיו, שמחייכת חיוך בריא שמתרחב קמעא עם כל הערה
סקסיסטית. ככה בדיוק היא חשבה שהממש לעשות את זה" ייראה
וירגיש.
אני לא נותנת לה לגנוב את ההצגה, ונותנת למצלמה חיוך מקצועי,
מלוטש, מוכר, שגורר תשואות ממיכה. אם הייתם חוזים בחיוך הזה
לרגע הייתם מתאהבים מייד. אם היית מביטים בו לכמה דקות היה
נהיה לכם חשק פתאומי להתכרבל מתחת לשמיכה ושמישהו אהוב ומוכר
היה מלטף לכם את הראש ואומר לכם שהכל בסדר גמור.
הוינטלטור עלינו חזק והוא כמעט עוקר אותי מהריצפה. הצעירה
מחייכת אלי כששתינו נאחזות בכסא לתפוס אחיזה. בטח היא תגיד לי
כשנצא להפסקה שהיא יודעת עלי הכל ומעריצה אותי.
כמה טיפשות אשכרה גם אמרו לי שהן רוצות להיות "רונית הראל
הבאה" כאילו הן חושבות שמתישהו יפתחו תחרות כזאת, כמו "הפנים
של שנת 2001", ובכלל, נעלם מהן שלא אומרים לבנאדם חי ומתפקד
בפנים, שרוצים להיות בדיוק כמוהו עד שיחליפוהו לחלוטין. לא בלי
לקבל זימון לתחנת המשטרה הקרובה למחרת.
מיכה סוגר את העדשה ומדליק סיגריה בתנועה חלקה אחת. מעניין למה
אנחנו מקצרים כ"כ את התנועות הקטנות שבין העבודה שלנו לבין
החיים שלנו. הרי כבר מזמן לא אני, ועד כמה שאני יודעת, גם לא
מיכה, לא נהנים משניהם יותר מדי.
אבל כשאתה משועמם,אתה מתחיל לפתח מיומנויות בדברים הכי
אזוטריים, כמו שבטטת כורסא מפתח יכולת וירטואוזית בסיבוב השלט
על כף היד טרם הלחיצה על הכפתור המחוק.
אם זה כבר מה שיש לך ביד, אז תעשה את זה יפה, שזה לא ירגיש
סתם, כל יום וכל בוקר, יומיומי ומייאש וחוזר על עצמו כמו שאתה
חוזר על עצמך, וכשאתה פותח את הפה אתה כבר משעמם את עצמך, עוד
לפני שאמרת מילה.
אני חושבת שאני קצת פסימית בשביל בחורה בת עשרים ואחת וחצי, או
אם לדייק, בחורה יפה בת עשרים ואחת וחצי, אבל אני סופרת מסוף
הקריירה אחורה.
אם הייתי אלוף בצה"ל הייתי בן 36. אם הייתי חבר בדירקטוריון
בנק הפועלים הייתי בן 56, המספרים האלה עושים לי סחרחורת
ובנוסף לסחרחורת הקבועה, הנעימה, המרחפת, זה קצת יותר מדי ואני
מתיישבת, חיוורת מתמיד. אני מזהה את ציפי המסורה, פריק אוף
נייצ'ר אקסטרודנר, ניגשת אלי כשמבט חנון ורחום בעיניה. כשאני
נחלשת עם ההימנעות ממזון שלי אני מסתכלת על מסביב לעיניים שלה
וזה עובד נהדר. פרדי קרוגר לא היה יכול לבקש לו אמא מתאימה
יותר. אני מנסה לסיים את המחשבה שחשבתי טרם הבחנתי בתולעת אבל
היא חמקה לה מזמן. לא מצאה לה מקום יחד עם הפנים של ציפי בראש
שלי, ואני לא מאשימה אותה.
"את בסדר? "
זה כל מה שיישאר לי? ממסוחררת למסוחררת יותר, מלבנה ללבנה
יותר? מרזה לרזה יותר? רק להקצין את עצמי עד שאהפוך לבדיחה כמו
כל כך הרבה בדיחות מהלכות בענף?
כשאני חושבת על הנטייה הטבעית הזאת של בני אדם להקצנה אני רק
מחבבת ילדים ובני נוער יותר, כי הם עדיין הבטחות, הקיצוניות
שבהם מתבטאת ברגשות, לא בתכונות. שום דבר לא חקוק ומצולק מכדי
שיעורר דאגה תמידית לגבי קיומו.
בחור יכול להיות חסר ביטחון לחלוטין לגבי בחורה בכיתה ט',
ואחרי שתהיה לו חברה כל י' פתאום לא יראה את רובן ממטר, בכזאת
קלות.
אני לא משנה מי יהיה החבר שלי, אפילו שעכשיו אני עם רפי, שום
דבר מהותי לא ישתנה אצלי, לפחות לא לטובה.
כשאתה מטפס מהר מדי וטוב לך מדי, אם יש לך שכל, תקלוט שהריגוש
אף פעם לא יחזור באותו העוצמה. לא שזה ינחם אותך. לא שמשהו
יוכל לנחם אותך יותר.

אני שוב באוטו, והפעם הצלחתי למצוא חנייה בצל אז לא עולות לי
אסוציאציות מאושוויץ, בדרך לשבת לקפה עם רפי ועם גילי, אחותי.
אני מדליקה את הרדיו על ורדה רזיאל-ז'קונט והיא לא צועקת או
ממליצה על תרופות דווקא, אלא מקשיבה לאיזה אבא, שנשמע כמו נהג
מונית, שלא יודע מה לעשות עם הבן המגמגם שלו, שבטח מחפש איפה
לקבור את עצמו.
גילי נראית כמו ג'וזי כץ הצעירה, עם ציצי וחיוך תלתלים
בלונדיני מאז גיל 12, ואני בטוחה שאם יעשו סטטיסטיקה של לכמה
אנורקסיות יש אחיות גדולות יפיפיות התוצאות יהיו גורפות, בערך
כמו כשיבדקו כמה  מגמגמים חושבים שהאח הגדול שלהם הרבה יותר
מוצלח מהם.
"הבן הגדול שלי, ברק, בקושי בבית כי הוא בצנחנים, והבית מתפורר
לי" האמא מייללת ברדיו, אם לא רצית שילך לצנחנים גיברת, למה
קראת לו ברק, או סער, או בועז? תקראו לבן שלכם שירלי ואני
מבטיחה לכם שאף אחד לא הולך לקרבי, אני מחייכת לעצמי בידענות.
רפי היה מגמגם פעם, אבל עם ניתוח האף+ יישור שיניים מתברר שהוא
גם נפטר מהגמגום ללא עלות נוספת.
כשיש לך סרגל לבדוק כמה אתה שווה לעומתו, אתה הולך ומצטמק.
גמגום נראה לי כמו התשובה הגברית לאנורקסיה. זה לוקח את הכלי
העיקרי של הבנים, הדיבור, ומציג אותם כחלשים ופגיעים ולבן
בגילאים 10-18 אין מכה גדולה יותר לאגו ולדימוי הגברי.
אני בטוחה שרובן ייפצו על זה עד שייקברו אותם והם יפסיקו
סוף-סוף להתאמץ ויגידו לעצמם שהכל ב-ב -בסדר.
מה שאנחנו ספגנו ממגזינים, מאמא שהיססה לרגע כששאלנו אותה(שוב
ושוב ושוב) אם אנחנו יפות, ושרזה זה יפה ושמנה זה קומי במקרה
הטוב, ואומלל ובודד במקרה הפחות טוב, ואז כשאנחנו מסתכלות
במראה, כמו אמא שרואה את המתבגר שלה ואוהבת אותו למרות שהוא
אגואיסט ולא מתחשב ונודניק כי היא רואה בו גם את הילד בקטן
שהיה והתינוק שנזקק לה, סוף-סוף, נואשות.
וימים ראשונים בגנים, בבתי ספר, ובלשכת הגיוס, כשהיה הכי חלש
והכי נזקק. אמהות אוהבות להרגיש נזקקות. ילדים שונאים להרגיש
שהם צריכים מישהו. זו תחילת נקודת הנתק ביניהם.
באותה הדרך אנורקסית מסתכלת במראה ורואה את הבבואה שלה, ואת
הבבואה שלה לפני 5 קילו, ולפני 10 קילו ולאט-לאט הדמות מולה
מתמלאת ותופסת נפח, כמו בבושקה, בתוך בבושקה, עד שעומדת לפני
בחורה יפה ורזה, דמות שמנה, מפלצתית, שבולעת את כל ההתקדמות
שעשתה מאז, ושומרת שכמו השפן מעליסה, גם אם "תרוץ" עם הדיאטה,
תישאר במקום.
רפי הוא דיאטיקן, אגב. הוא אחראי על התחזוקה השוטפת שלי.
נפגשנו בשירותים של "האינדו" מסעדה הודית בשיכון גזית. אני
הקאתי ומישהו הסיט לי את השיער מהפנים והחזיק לי אותו למרות
שקיא כבר דבק בו.
עוד  לפני שהזדקפתי ידעתי שלא בחורה היא שעוזרת לי. בחורות
אחרות לא אוהבות אותי כל כך וזה נהיה מהר מאד הדדי. כשאני רואה
את הקלפטע'ס האלה יושבות מול הטלוויזיה כשאני אספר ביאיר לפיד
עוד 4 שנים, כשכבר לא יהיה לי מה להפסיד, שאני אנורקטית
ושאיבדתי 23 קילו ומסננות אחת לשנייה "כלבה" "הלוואי עליי"
"ראיתי אותה והיא בכלל לא משהו, סתם עושים ממנה" כן, בטח. בגלל
זה אני פה ואתן, במגמת התרחבות, שם.
הוא נהנה מג'וב שסידרתי לו בסוכנות הדוגמנות כיועץ לענייני
דיאטה, מה שמבטיח שמתישהו הוא יעזוב אותי בשביל איזה פוסטמה
צעירה, אבל זה בסדר, כנראה שכבר אז ידעתי שמתישהו הוא יימאס
עליי.
כשאני מגיעה גלי ורפי כבר יושבים באותו הצד של הכיסאות, ואני
מתיישבת לאט, עיניים נעוצות בקרקע, מרגישה מיד לא שייכת.
בכל הרכב אחר, גלי ואני, רפי ואני ואלוהים ישמור רפי וגלי,
השיחה תהיה קלילה ונעימה או עמוקה ומרגשת, אבל איך ששלושתנו
מתייצבים בתור היסודות של השיחה, מייד נמתח המתח בינינו לשיאים
שלא יאמנו. אני כבר רואה את רפי לוגם מכוס המים שלו למרות שלגם
ממנה לפני רגע, הוא יודע שראיתי אותו עושה את זה, לפעמים נדמה
לי שאני הולכת ומשתגעת.
"מה שלומך חמודה?" גלי נכנסת לדמות האם. מנשקת אותי על שתי
הלחיים.
"בסדר, אמא" אני מזעיפה פנים קלות, טרם יישור קמטי הזעף לנשיקה
לרפי.
"כבר התחלנו לדאוג שלא תבואי" רפי אומר, ועוד פעם יש שקט.
קדימה תגיד את זה. קיווינו שלא תבואי כדי שסוף סוף השיחה שלנו
תוכל לגלוש למקום שלא נוכל לחזור ממנו, תגיד את זה בן זונה
בוגדני שכמוך. כמוך יש עשרה בשקל. גם כמוני. תודות לג'וב
שסידרתי לך. כוסאמק. אני מתקנת את החיוך בדרכי לפנות לגלי, שאף
תלתל בפניה לא איבד מהחיוניות ומהשמחה הטבעית הטפשית שלה.
"את רעבה?" אולי היא תחלוק איתי גם צלחת סלט גמדי, עם גזרים
גמדיים ותירס גמדי. מצד אחד אני אוהבת את הסלט הזה כי כשאני
מכניסה ירק גמדי לפה, אני יכולה ללעוס אותו חצי שעה, ואף אחד
לא יבחין. בסלט רגיל החתיכות גדולות מדי והן נתקעות וצריך
לבלוע. מצד שני אני שונאת סלט גמדי כי אני מרגישה כמו מפלצת
ענקית ושמנה כשאני מחזיקה תירס גמדי בין שתי האצבעות שלי. חבל
שאין אפשרות להזמין "סלט ענקי" שהירקות היו גדולים באופן
מפלצתי, ואני הייתי מרגישה קטנה-קטנה. וגם בו לא הייתי נוגעת.
אבל אם הוא היה ממש ענקי אז לא הייתי יכולה לראות כ"כ את רפי
וגלי מהצד השני של השולחן. ולא הייתי יכולה לראות את הידיים של
רפי. או אם גלי לועסת את השיער שלה כמו שהיא תמיד עושה כשהיא
מנסה לחשוב ברצינות, כאילו החמצן בשיער שלה נותן לה חמצן למוח
שלה, ולא רק מנציח סטיגמה על גבה.

פעם אחת אלון גילת מהכיתה המקבילה היה אצלי בחדר, וגלי באה
במצוות אמא שלי להביא לנו וופלים,כשהיא באה להניח את המגש על
המכתבה היא דרכה לו בטעות על הרגל עם כף הרגל היחפה שלו. אחרי
זה הוא גמגם קצת וגם הזיע ופתאום נזכר שהוא חייב ללכת. בטח מאז
הוא גנב מאמא שלו בקביעות קטלוגים של "נעלי גזית" ושל "דפנה".
להשביע את הפטיש. ככה אחותי, מפילה גברים לאובססיות בהנף תלתל
אחד, והיא אפילו לא מתכוונת.
ראיתי אותו לפני שבוע ברחוב, עדיין מזיע וגם הפעם הוא קצת
גמגם. נראה לי שבגללי. ובגלל אשתו שנעצה בו מבטים שהאיצו את
הדיבור שלו ואת כולו כי הם ממש חייבים לזוז אבל היה ממש טוב
לראות אותי. אשתו בטח חשבה שאם היא לא הייתה שם הוא גם היה
מגדל את הביצים שהיו עוזרות לו גם להגיד שאנחנו צריכים להיפגש
מתישהו. היא הייתה אישה מלאה ומיוזעת על עקבים גבוהים גבוהים
ודקים דקים, לא שילוב מנצח. אני זוכרת שהסתכלתי על הנעליים שלה
וראיתי שיש לה, באופן מפתיע, כפות רגליים ממש יפות ומטופחות.
אם בפגישה הראשונה שלהם היא הייתה באה עם נעליים סגורות לא היה
לה סיכוי.
גלי מסתכלת בתפריט וכל כולה, התלתלים, המבט, כולם נראים שישמחו
לעזרה גברית שאכן מגיעה כשרפי מייעץ לה מה לאכול. יש משהו
בנשים כמו גלי, שמעודד גברים לעזור להם, שאני אף פעם לא אוכל
לקבל. לא בטבעיות הזו, הגמורה, שמישהו ידע על מה שאני רוצה
לאכול יותר ממני.
"אז איך היה במשרד?" רפי שואל, יודע היטב שאין משרד. יש רק אני
ועוד בחורות מתלבשות ומתפשטות ועושות פרצוף. לפעמים הדוגמנות
מזכירה לי שמירה בצבא. אני רק צריכה למצוא מחשבות להעסיק את
עצמי עד שזה ייגמר, והפרצוף שלי כבר נמתח לפי הוראות הצלם. אני
יודעת שהם רוצים לשמוע איזה כיף זה להיות דוגמנית. להיות חלק
מהאנשים היפים. אבל האמת היא שאם אני יעביר ברוורס את כל היום
הזה בראש, אני רק אראה את הפנים שלי נמתחות ומשתנות, כמו מסכה
פלסטית, ואני ואני ואני. לבד עם עוד אנשים מסביבי. ככה זה יהיה
תמיד?
"איפה יופי את נראית, היא לא נראית יופי רפי?" גלי מתגייסת
לעזרת המסכנה הצמאה לחיזוקים, דהיינו אני, ורפי מהמהם הסכמה.
הוא יודע לא לקחת אותי ברצינות. הרי אני לא עושה משהו עם הכעס
הזה, עם הלבד הזה חוץ מלכרסם את עצמי, לנגוס בחלקים הטובים
שביב שנשארו.
לפעמים אני רוצה לצעוק. עליו. על ההורים שלי שלא אמרו לי
כששאלתי אם אני יפה שיש בי עוד, שיש לי גם ראש, לב, לא רק פנים
יפות ואחרי זה גם גוף שאם לא היה בא הייתי מנתחת להרגיש, על
עצמי, שעוד פעם אני נכנסת למעגלים עם בחורים שלא טובים לי, עם
עבודות שלא טובות לי, שאני מחזיקה את הראש מעל המים בקושי,
ועדיין שומעת כל הזמן "יו, כמה שאני מקנאת בך" בסוף כל שיחה
קצרה. עוד מעט גם החברות שלי יתבגרו ויתחילו לעבור לגור ביחד,
לתכנן חתונות, ויפסיקו להזמין אותי, כדי שלא אזכיר לחתן שעוד
לא יודע שהוא כזה, איזה בחורות עוד מסתובבות בחוץ, ושאולי הוא
בחר במישהי שהייתה ממש קרובה למתאימה לו, והמתאימה לו בשלמות,
במלאות, זו שאחריה הוא לא יפקפק, עדיין בחוץ.
רפי מסתכל עלי, ולא בפעם הראשונה. במבט מעוניין. דבר טבעי
לחלוטין בהתחשב בזה שהוא החבר שלי אלא שזה לא מבט מעוניין
מתעניין אלא מבט
מעוניין-אני-צופה-בערוץ-שמונה-בתוכנית-על-זוחלים. כאילו הוא
בוחן אותי. מתי אני אישבר, מתי אני אתפרץ. כשהתחלנו לצאת הוא
אמר לי שהוא אוהב את זה שאני בלתי צפויה. בזמן האחרון אני בלתי
צפויה גם לעצמי.
רפי יצא איתי כשעוד הייתה לו חברה. קראו גם לה רונית ואמא שלו
אמרה לי שהיא הייתה יפה אפילו יותר ממני. כשהיא אמרה את זה היא
הניחה את כפות הידיים שלה עם הבצק על כפות הידיים שלי, כאילו
חששה שאקום אליה או שאפגע. אני זוכרת עד עכשיו איך המגע של
כפות הידיים החמות, הגדולות והמלאות בצק שלה באלי שלי הרגישו
לי כמו נגיעה של שני עולמות שונים. כמו האצבע של אי.טי. והאצבע
של הילד. פתאום נזכרתי בארוחות המשפחתיות שהיו פעם, ובסבא הדתי
שהיה לי, שהתעקש שנקרא את כל ההגדה, ובכל מיני רגעים משפחתיים
שרובם בטח היו בכלל בטלוויזיה. כולנו רואים משפחות של מתחבקים
שאומרים אחד לשני שהם אוהבים אותם, אבל אף אחד לא עושה את זה
כמעט מחוץ למסך הטלוויזיה, אלא אם כן מישהו היה בפיגוע, או
בתאונה, או בחתונה.
גלי צריכה כבר ללכת כי יואב, הטייס האחרון שיצא איתה כי הוא
חשב שמגיע לו והיא חשבה גם, צפר לה כבר פעמיים מהאאודי A4 שלו.
חלילה שיצא, ילחץ ידיים, ינשק לחיים. הקוק-פיט או האוטו הם
המקומות היחידים שהוא מוכן להישאר בהם כל החיים שלו. כל היתר
זה רק הפסקות פרסומות ביניהם. אמרתי לגלי פעם שזה בגלל שההגה
בידיים שלו ושהוא חולה שליטה.
היא אמרה שזה בכלל לא ככה אבל לא מצאה איך להסביר לי בדיוק,
והראתה הבנה של מריונטה למשמעות תפקידו של המושך בחוטים.
היא מפרפרת על הלחי שלי, גם להקלתי, על זו של רפי, ואני ורפי
נשארים לבד, מה שהיה אמור להקל את האווירה, אבל האוויר עדיין
מרגיש כבד.
"רוניש" הקול שלו רך אבל יש בו איזה קור, כמו של אמא שמרימה
אליה את ראש הילד שלה כדי לוודא ציות. אני מקשיבה.
"זה לא יכול להימשך ככה". הוא נע בעצלתיים כאילו הוא שחקן
מחליף ותיק שמשתתף רק בחזרות ויודע שלא יהיה בסרט.
"מה זה ככה?" אני יודעת מה זה ככה, אבל אני רוצה לשמוע אותו
אומר את זה.
שיאשר מילה במילה את מה ששנינו יודעים. שהלב שלנו לא נמצא בזה
מזמן. שסתם התעצלנו. אני עדיין עצלנית ולא היה אכפת לי להמשיך
להתעורר אל הגב שלו, אבל לו כנראה נשבר. אולי יש לו מישהי
אחרת.
"את יודעת מה זה ככה, אל תתממי" או אדוני חוקר המשטרה, חלילה
שאני איתמם.
רק בגלל בחורות מטומטמות כמו אחותי בחורים התרגלו לדבר אל
בחורות כמו לחייל שלהם, או עובד שלהם, או מישהו שחייב להם
משהו, לדיראון עולם.
"יש לך מישהי אחרת?" אני שואלת, ונועצת בו מבט, מפוכח, ממתינה
לקלוט כל סימן לעווית קלה בדיבור, בגבה, בטון, כאילו שזה בכלל
משנה.
"קוראים לה מיקי" הוא אומר בשקט. הוא נתן לזה שם. כנראה שהוא
כבר קשור לזה.
"מיקי? כמו מיקי מאוס? עכברה קטנה מצאת לך?" אני מנסה להיות
לועגת וחזקה, ומזדקפת להזכיר לו כמה אני יפה ועל מה הוא מוותר.
הוא לא מגיב ואומר "מיקי נון" היא מהסוכנות שלך".
אני קמה בדממה והולכת לשירותים ולא יוצאת. אני רואה אותו בראש
שלי מעיף מבטים בשעון עד שהוא משאיר את הכסף עם טיפ נדיר
למלצרית. חושב עלי בשירותים, עומדת ומסתכלת בבבואה שלי במראה,
שנראית ריקה בדיוק כמוני.
"עכשיו גם את רפי כבר אין לי" אני אומרת לעצמי בשקט. אני יודעת
שאוכל למצוא בחור חדש, אבל את רפי היכרתי עוד אז, כשעוד יכולתי
להרגיש, והגרעין הזה של רגש מפעם, נשאר בי לתדלק אותי. גם אם
אמצא לי בחור חדש, הוא הרי לא יעשה לי כלום. כלום כבר לא עושה
לי כלום. אני לא מרגישה טעמים באוכל, אני לא יודעת אם אני
מחבבת אנשים או שונאת אותם, אפילו לא אם אני נמשכת אליהם או
לא. אם רפי היה יודע על הדבר האחרון הוא בטח היה מנסה לשכנע
אותי לנסות שלישיה, ואני בטח הייתי מסכימה.
הראש שלי סחרחר, ואני מתפללת שאני אאבד את ההכרה, אני מרגישה
את התודעה שלי לוחשת לי "אם את לא רוצה ליפול, את יכולה להישאר
על הרגליים" אבל אני לא שועה לה.
אני מועדת על רגלי-כלונסאות, ושוכבת על רצפת השירותים, רטוב
לי, וקר לי ולבד לי, ואני לא מרגישה שאני מסוגלת לקום. מחר
בעיתון יכתבו שדוגמנית ידועה נמצאה חסרת הכרה על רצפת שירותים
במסעדה, וחצי מהבחורים היותר רומנטיים יפנטז שהוא היה מוצא
אותי ומציל אותי ואני הייתי מכירה לו תודה באהבת אמת, כמו
שבאמת מגיע להם, הייתי שולפת את הנסיך מתוך החיה שהם, בעזרת
היופי המסנוור שלי. חצי הבחורים הלא-רומנטיים יפנטז שהוא היה
מוצא אותי חסרת הכרה מכניס אותי לתא שירותים ומזיין לי את
הצורה. רטוב לי בראש ואני מרגישה דם צובע לי את השיער באדום.
מתחיל להיות לי חושך בעיניים. מעניין מה תהיה הכותרת מחר.