"נוח לך?"
"כן..דווקא נעים פה."

הוא אומר לך, שלפגוש את הנפש התאומה שלך זו הזדמנות של פעם
בחיים. ואת בכלל לא יודעת אם הוא הנפש התאומה שלך, או שזה עוד
שקר אפור-לבן שהוא מוציא מהפה כדי שהוא יוכל להשכיב אותך.
אז יותר נוח להאמין, שמצאת את הנפש התאומה שלך - ושישכיב אם
הוא רוצה. לך זה לא מפריע.

המבטים שלכם מצטלבים. מעולם עיניים חומות לא נראו לך טוב כל
כך.
ברגע שהוא נוגע בך, את מתחילה לרעוד. בפנים את מתלבטת אם זו
הרוח שעושה לך עור ברווז, או שזו היד שלו שמלטפת לך את הלחי.
בתוך הראש את עדיין מנסה להרכיב חתיכות פאזל שאספת בזמן האחרון
ממנו. ואת עדיין לא מצליחה להרכיב תמונה ברורה שלו.
קשה לך עם אנשים שאת לא יכולה לקרוא. הם מבלבלים אותך. וזה
מלחיץ. וזה עושה לך עור ברווז.
ואולי זו שוב הרוח.
בדרך כלל את יודעת להגיד כל כך הרבה דברים נכונים, בזמן שנראה
לך די נכון. עכשיו הכל מתערבב לך בצורה אחידה בראש. את לא
מצליחה להוציא משפטים שלמים, בעלי הגיון, ויוצרת שתיקות
מביכות.
חיכית לזה, ועכשיו את שותקת. כמה טיפוסי מצדך.

"את נראית מהורהרת"
"כן..."
"על מה את מהרהרת? מקשיבה לים?"
זה סתם נשמע פלצני, להקשיב לים. כולם מקשיבים לים.
נמאס לך להיות כמו כולם.
את עושה טעויות ואז מצטערת, והוא אומר לך שככה זה החיים.
את מנסה להסביר לו שאת לא ככה, ואצלך בחיים על כל טעות משלמים
פי עשרה. לפחות בארבעים אחוז אלכוהול יותר בכל פעם. והוא בעצמו
לא הכי מאופס עכשיו. וזה עושה לך רע. את צריכה מישהו שיקשיב לך
בצלילות. את רצית לשכב לו על הבטן, ולספר לו כל מה שאת יודעת.
לשאול אותו שאלות, ולקוות לשמוע תשובות מאדם חכם כמוהו. יש לו
עיניים של בנאדם חכם. את לא באמת יודעת שהוא חכם. הוא פשוט
עושה רושם של אחד.

"אני מצטערת"
"אין לך על מה להצטער, מתוקה"

הוא קרב את הראש שלך אליו. קרוב קרוב.
אחרי שתי דקות, כבר היית צריכה להצטער. ואת יודעת - שהוא זה
שצריך להצטער. אבל את לא בנויה לזה עכשיו.אולי אם היית קצת
יותר מהורהרת. יותר שיכורה. לא ברוח הזו, כשקר לך, גם במפנים
וגם מבחוץ. עיניים של בנאדם כל כך חכם, נעצמות ברגע. איך חכמה
נעלמת בן רגע, רק בעצימת עיניים.

"אני חושב שאני אלך".
את לא אומרת כלום. את יודעת שאת היית צריכה ללכת ממזמן. אולי
לא לבוא הנה בכלל. את היית צריכה להתגבר על הקשרים הלא פתורים
שלך לבד, בלי אנשים אחרים.
את היית צריכה להבין כבר ממזמן, שזוג עיניים יפות נועדו כדי
לבחון, ולא כדי להקשיב לך ולהבין.
ואת רק רצית שיבינו אותך.
והיחידה שמקשיבה לך עכשיו זו הרוח, וגם אותה את לא סובלת.
הוא הולך להקיא. בשקט. ואת חוזרת לחיים שלך.
הרוח נושבת לכיוון שלך, ולכיוון השני הוא נושב חזרה לחיים
שלו.
לא הספקת לתת מבט בשתי עיניים חומות, כדי שרק אולי, לדעת שמשהו
בו כן מבין אותך.

הוא אומר לך, שלפגוש את הנפש התאומה שלך זה עניין של פעם
בחיים.ואת לא יודעת אם מצאת אותה, או שזה סתם היה עוד קשר
שנפרם בחוט ההרפתקאות שלך.
הדבר היחידי שאת מרגישה עכשיו, זה עור ברווז נוראי, ועוד נפש,
שאת לא מצליחה להבין, בכל פעם שאת עוצמת את העיניים.  
בתוך הראש את עדיין מנסה להרכיב חתיכות פאזל שאספת בזמן האחרון
ממנו. ואת עדיין לא מצליחה להרכיב תמונה ברורה שלו.
קשה לך עם אנשים שאת לא יכולה לקרוא. הם מבלבלים אותך. וזה
כואב.
וזה עושה לך עור ברווז.
ואולי זו שוב הרוח.