לפעמים אני רוצה לנעוץ בך סכין.
לדקור אותך עד הסוף
עד שלא תרגיש את הכאב יותר,
עד שלא תתעורר.

לראות את דמך הקר נשפך
לראות אותך בוכה מכאב

לראות את הלב שלך האם הוא באמת קיים
או שיש איזו אבן שם,
שממלאה את המקום הקר.
לרצוח אותך שלא תנשום יותר, שלא אראה אותך

לבוא לבקר אותך בבית הקברות
לשבת ו"לבכות" עלייך
כמו באותם הלילות הקרים
שבכיתי עלייך כל כך הרבה.

להתקרב אל הקבר שלך עם חיוך רחב
ולהניח ורדים שחורים,
של שנאה, של חוסר אהבה,
הרי מעולם לא הרגשת מה זאת באמת אהבה.

אתה עם שקריך המתוקים.
לבקר את משפחתך לשבת עלייך שבעה
על "נשמתך", אחח אני שונאת אותך.
כאילו שבאמת יש לך אחת כזאת.

את כל זה הייתי עושה בכיף ואהבה,
אבל... משהו מונע ממני,
זאת כנראה האהבה.