קיפי
אני לא יודע למה. אין גם צורך לנסות להבין. קשה לנשום. פשוט
קשה. אני מנסה. הנה, אני פותח פה גדול, מנסה לשאוף פנימה טיפה
של אוויר צלול, אבל לא. אין אוויר. זה כבר קרה לי כמה פעמים.
בדרך כלל כשזה קורה, מיכלי מתעוררת מהפרכוסים שלי ומעירה אותי.
ואז היא אומרת לי שאני תקוע איתה לנצח כי בלעדיה אני משחק
ברולטה רוסית כל פעם שאני הולך לישון. זו הרגשה מדהימה להירדם
לצד מישהו כשאתה יודע שהוא לא ייתן לך למות, אפילו לא בחלום.
מיכלי לא פה. אני יודע למה, אבל זה לא משנה דבר. אני מרגיש
שהריאות שלי עומדות להתרוקן. עם הניסיון שלי בתחום, אני כבר לא
כל כך לחוץ. הבעיה היא שאני רץ. אני בורח. יורים עלי, בגלל זה
אני בורח. מחלקה שלמה רצה אחרי, ויורה. אני מנסה לצעוק להם,
אני משלכם, ווסרמן,צ'יפסי, זה אני קיפי. אבל, אין אוויר. אני
מרגיש שקיימים חבלים דמיוניים אשר מושכים אותי ומונעים ממני
לרוץ מהר. את כל כוחותיי אני מפעיל רק כדי לגלות שאני זוחל
באיטיות ורגליי שוקעות בבוץ. קשה לנשום. נופל. אני רואה את
ווסרמן מתקרב אלי, כולו דרוך, ואני, עושה לו בפנטומימה קיפוד.
זה אני ווסרמן, קיפי! ווסרמן לא מתרשם ומכוון אלי. טיפת אוויר,
רק טיפת אוויר, לא לצעוק לו, רק ללחוש, הוא ישמע, זה הרי החלום
שלי. אבל אין. אני מרגיש את הלב שלי כמו שמרגישים את הלב
כשמישהו מכוון לך לראש את  המחשבה האחרונה שלך. הגוף שלי מתפתל
על הקרקע, מנסה לעשות תנועה אחרונה שתציל אותי. כדור. יוצא
מהקנה ומתקרב אל ראשי בתנועה ספיראלית ובאיטיות מדהימה. אני
מנסה לזוז, לנצל את יתרון המהירות שניחנתי בו לרגע, אבל אני
משותק. הכדור עושה דרכו באיטיות בטוחה אל עבר מצחי.
                               

לירי
שמש. יותר נכון קרניים ראשונות של הזריחה בעיני. אני מתנשף
בכבדות ורועד. כל הגוף שלי מכוסה זיעה והלב מתפרץ לי מהחזה.
היא מלטפת לי את הראש ואומרת שהכל בסדר. הכל בסדר. באמת. הנה
שמש, שמיים, הכנרת מתעוררת ונערה יפה לבושה שמלה לבנה מלטפת את
ראשי. אני לירי, היא אומרת, ולך היה חלום רע. כשאני מסתכל על
העיניים הכחולות הטהורות שלה אני שוכח לרגע את כל מה שקרה
ושוקע בתוך הרגשה נעימה שכבר הרבה זמן לא חשתי.
יש רגעי קסם כשאתה ילד קטן, שאתה לא יכול להסביר וגם לא לשחזר.
כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לחוות לכמה שניות את תחושת הריחוף
שזכיתי לה בשנותי הראשונות על האדמה. אושר שמקורו אינו ידוע.
רוב האנשים שאני מכיר יוצרים לעצמם אושר מדומה כדי לא להתמודד
עם העדר אושר אמיתי בחייהם. סמים, קניות, זיונים ואהבה. הכל
סתמי.
לירי אומרת שהיא לא מסכימה איתי. לא חייבים להיות ילדים כדי
לחוות אושר. היא אומרת שאהבה טהורה שאינה תלויה בדבר גורמת לו.

אנחנו יושבים על כוס קפה ואני מנסה להסביר לה למה אני כבר
שבועיים רובץ על החוף ומחכה שהאושר יחזור. חשבתי שכאשר אין דבר
אשר מטריד את מוחי אוכל להגיע לשלוות ילדות. לירי קמה מהשרפרף
ומנשקת אותי על הלחי. אתה לא בדרך הנכונה, היא אומרת וקוראת לי
לשבת איתה על קו המים. אנחנו מתיישבים ולירי מחזיקה לי את היד.
יש בה משהו מדהים, אנרגיה פנימית שיכולה לגרום לכל יצור חי
לבקש את קרבתה ולחבקה. הבט מסביבך, אתה חי ללא הווה, אבל אם
תביט תראה שההווה שבו אתה נמצא הוא נפלא.
                                     

טבריה
נעים מאוד, אני שקל. אני קוסם. אם תסכימו להקשיב לי, אקח אתכם
לכל מקום שתרצו. גבר ערבי, לא מגולח, מחזיק בהגה של סובארו
מתפרקת מחייך אלינו. מאחריו צופר טור של מכוניות שמפספסות את
הרמזור הירוק בגללו. בזמן שאני מתלבט אם לקבל את ההצעה,אני
שומע את לירי מציגה את עצמה וקופצת לתוך האוטו. אני גורר עצמי
אחריה, מנסה להכחיש שזה הטרמפ האחרון שייצא לי לקחת בחיים.
הבעיה עם טבריה, היא שאף אחד לא עוצר לך כשאתה מנסה לתפוס
טרמפ. גם למלאך לבן כמו לירי, סירבו כל האנשים שעצרנו במשך
השעה האחרונה.
בוא נברח לאילת, לחשה לי לירי כששכבנו מחובקים על החוף. תוך
שניות אספתי את הדברים שלי והייתי מוכן לדרך. אין לי מה לקחת,
אמרה לירי כששאלתי אותה איפה הדברים שלה. ווסרמן וצ'יפסי עוד
לא התעוררו, אז השארתי להם פתק מבולבל ויצאנו לדרך. עד לטבריה
הגענו די מהר. שתי קיבוצניקיות חביבות אספו אותנו כמה דקות
אחרי שיצאנו מהחוף ועלינו על הכביש.
אני בורחת, צעקה לירי כשהתחלנו לתפוס טרמפ בטבריה. לא ממך,
הוסיפה לאור הדאגה על פניי. יש אנשים, היא התקרבה אלי, יש
אנשים שרוצים שאני לא אהיה מי שאני. הם אוהבים אותי, אבל לא
מבינים אותי. אבא של לירי הוא רב חשוב באיזה עיירה בסביבה ויום
אחד פשוט החליט לנעול את שותפתי למסע כי קשריה עם הדת הלכו
והתרופפו. אני מתגעגעת ליונתן. הוא היחיד שלא ניסה לשנות אותי.
רק ילד בן ארבע וכל כך חכם. כשהייתי מנגנת על הגיטרה, הוא היה
מתיישב לידי ומקשיב. לפעמים היה אומר יונתן אוהב לירי גיטרה
והיה נרדם לידי. ראיתי דמעות קטנות נופלות מהעיניים היפות שלה
ומיהרתי לחבק אותה. כל כך חזק היה החיבוק שלי שלירי ביקשה ממני
להרפות לפני שתיחנק. אנחנו נגיע לאילת והכל יהיה בסדר לחשתי
לה.