- מאומה קלה, ואולי אמצע של מסע -

...רעש האנחות הנשמע בוקע ממעמקי גרונה אמר לי איך היא נהנית
ממה שאני עשיתי לה באותו רגע. עיניה האפורות סגורות, שפתיה
מתעקמות בתענוג משולב בפנטזיה אישית משלה שהיא מסתירה ממני.
חשתי את חום גופה מתמזג בשלי, ליטפתי את שערה הכסוף ועמדתי
להשתחרר מכל העקבות שאי-פעם היו לי ביחד איתה ולהצטרף אל
העונ...
"רנדל טות'-אל-וולפנסטין!" קרע קול זועם וזוועתי את המראות
שנגלו לעיניי רק שניות מעטות לפני כן. "רנדל!" שאג שוב הקול
שידעתי שאני אצטער אם אני אפגוש את הפנים של נושא הקול, במיוחד
כי זה היה חלום כזה יפה. "רנדל טות'-אל-וולפנסטין, תתעורר בזה
הרגע!" שאג הקול שהחל להדהד עמוק דרך שתי האוזניים אל תוך
עומקי נשמתי. פקחתי את עיניי בלית ברירה מנסה להבחין במקור
השאגות של המפלצת היחידה המסוגלת לעולל את הדבר שכזה. הבחנתי
שאני היחידי שנמצא באוהל, אך לפי הצללים שראיתי על קירות האוהל
הבנתי שהחליטו להעיר אותי קצת לפני צאת החמה, עוד כשהירח
השמיני נמצא בשמיים שמעל, הצל היה ברור מכדי שאתבלבל בקשר למי
שמסתתר מחוץ לאוהל ומנסה לרדוף את שנתי. קמתי ממשכבי והסתכלתי
האם כל הדברים שלי עליי מהלילה הקודם, ואכן שום דבר לא היה
חסר. המשכתי לנסות להימנע מלהשיב למי ששואג אליי מבחוץ ומנסה
לגרום לי להשיב, "אני רואה שאתה קמת, אז צא כבר ודבר איתי!"
שאג אליי הקול בזעם וסנוביות בלתי נורמלית, לא היה לי כוח לזה
בחצי הגרוש, אך החלטתי לצאת כשהבנתי שהיא עלולה לשגע אחד
מהחיילים ולגרום לו לרצוח אותה בלי שום חרטה. יצאתי מהאוהל
והבטתי בפניה של ריטין, תמיד חשבתי שהיא נראית מכוערת ואין
משהו שממש יכול להשתוות למראה פניה בלי איפור, אך גיליתי
שטעיתי, בפניי נגלת אימה מסוג חדש, עיניה של ריטין היו אדומות
מרוב חוסר שינה ובטח הרבה זעם, זיעה אשר גרמה לאיפור שלה
להימרח על גבי כל הפנים שלה כמו ציור שמן רטוב מידי שהאומן לא
נזהר כל-כך כשהוא עבד עליו והקווים ניטשטשו עד כדי כך שזה
ניראה כאילו העין נעה מתחת לאף והפה בכלל נמצא איפה שהסנטר
נמצא. וגושי השומן הרוטטים שלה קיבלו גוון סגול משונה בפניה
כשאיזשהו וריד בעובי יותר גדול מאשר של שני האגודלים שלי ביחד,
פועם לאורך צווארה ועד לקרקפת ראשה. הבטתי בה מופתע כשהיא החלה
לצעוק עליי מיני דברים בלשון כזאתי או אחרת, כשהיא סיימה אני
בסך הכל אמרתי "אה...?" (כי תגידו לי באמת, מי יכול להקשיב
למפלצת שכזאת כשהוא מחזה כזה מפחיד בחייו לאחר חלום כזה
מושלם?)
"אתה בכלל הקשבת לי?" היא שאגה עליי כמעט יורקת כל הברה קטנה
ישר בפניי. אני משכתי בכתפיי ופניתי ממנה לעבר היכן שחשבתי
שאוכל למצוא את אדרמון ולקבל דיווח לגבי מצב הביצורים שלנו
לקראת יום המחרת. הבחנתי בזה שריטין שואגת מאחורי ובטח עוקבת
אחרי לאורך כל הדרך, עד אשר שמעתי שקט ואז בום נוראי ורעידה
קלה שנישאה אליי מהאוויר והאדמה כאחד. הסתובבתי מיד אחורה
וראיתי את ריטין מעולפת על הרצפה, חייכתי לעצמי מיד כשהבחנתי
שאחת מההערות שאמרתי עליה כבתור ילד קטן התבררה כנכונה, 'היא
אכן יכולה להרעיד את האדמה!'.
"קחו אותה לצילין" אמרתי לחיילים המופתעים שעמדו מסביב לריטין
חסרת ההכרה, הם נראו אומללים במיוחד ואני לא יכול להאשים אותם,
אבל לא התמהמתי לבדוק איך הם מעבירים אותה למרפאה. שאלתי את
אחד החיילים היכן אדרמון שוהה כרגע , החייל סימן לי לעבר העץ,
הודיתי לו והלכתי לעבר העץ.

בדרך ראיתי הרבה אנשים פועלים מסביב, נושאים חומרי בניה או
חומרי מזון אל עבר הנקודות העיקריות אשר קבעתי שאנחנו הולכים
להתבצר בהן. חלק זיהיתי כבתור אותם ילדים וילדות שאתם גדלתי,
חלק מהאנשים היו הוריהם של אותם ילדים, כל אחד מהם עצר לשוחח
איתי מעט או להודות לי על העזרה שאני מביא להם בביצור הכפר
והכנתו למלחמה, את חלקם שאלתי האם הם ראו את אדרמון וכל אחד
ששאלתי אמר לי שהוא ראה אותו ליד העץ.

כשהגעתי לשם לא הופתעתי לראות שם את אדרמון עומד (כששתי
השומרות שלו מאחוריו) ומביט כיצד צר-לון דואג לבניית הביצורים
סביב העץ, הביצורים לא היו חומות מיוחדות מכיוון שזה יהיה כמעט
בלתי אפשרי לבנות משהו נורמלי בתוך פחות מיום עם צוותים
עייפים, אך הם בנו מלכודות כאלו ואחרות וביצורי קוצם גבוהים
אשר יכולים להסתיר מעיני האויב התוקף לפחות שלושה אנשים עד אשר
האויב ממש עובר אותם ונופל במלכודת.
"אנחנו נסיים לפני שהתרנגולים יקרקרו" אמר לי אדרמון בנוקשות
הרגילה שלו.
נעצתי מבט באנשים שהלכו אחרי עד לכאן, רבים מהם היו צעירים,
מעטים מהם היו מבוגרים ממני רק במספר חודשים, אם בכלל. הם עבדו
עם ססקוואש במעין יראת כבוד, כנראה שחשבו אותו למעין יצור קדוש
של המקום אשר צריך להתייחס אליו בכבוד רב.
"סלין דיווחה על בעיות כלשהן", שאלתי אותו כבדרך-אגב מביט
בססקוואש מרים גזע עץ כרות על כתף אחת שלו ומביא אותה לעבר
צר-לון שעמד ותכנן ביחד עם אחד מהמהנדסים את ההגנות שסביב
לעץ.
"כרגע דומם שמה כמו בקברו של אזמאר" הוא השיב לי בעודו מתחיל
ללכת אל עבר אולמו של רו'ארק "לא ציפיתי לפגוש גמדים כל-כך
רחוק מערבה" הוא אמר בפיזור דעת, ידעתי שהוא אינו מוכן לומר לי
מה מטריד אותו כרגע.
"כמה זמן ייקח לבצר את העמדה.?" שאלתי בעודי מנופף לשלום לאחד
מהמכרים שלי מהכפר שנשא על גבו שק קמח מהמטחנה אל עבר מקומו של
רו'ארק.
"עד סוף הצהריים המקום יהיה מוכן לכמעט כל דבר שמישהו יחשוב
לזרוק עליו" שתי השומרות שלו חגו מאחורינו והחליפו כל הזמן
מקום אחת עם השנייה כדי להיות מוכנות לקרב עם כל אויב שלא
יבוא.
"מה אתה רוצה לשאול?" שאלתי אותו כשנמאסו עליי ההתחמקויות שלו
ממה שמטריד אותו כל הזמן הזה.
"ריטין מנסה לעורר מרד כנגדנו" הוא השיב לי, התחתי לראות את גג
האולם של רו'ארק מעל לאחד הבתים שהיו בדרך.
"תפסיק לשחק משחקים, תאמר את זה כבר או שתשתוק" השבתי לו בזעם
גובר על כך שהוא מנסה לשחק איתי משחקי מלים במקום לפנות ישירות
למה שמטריד אותו.
"לירנה נעלמה לאורך זמן רב מדי..." הוא אמר, "מאיפה לדעת שהיא
לא תבגוד בנו ותמכור אותנו לשומרי המקדש, אחרי..." הוא עצר
לדבר כשהוא הבחין במה שהוא עמד לומר.
"אחרי הכל היא מכשפה" סיימתי את המשפט שלו וגיחכתי כשהוא התחיל
לנוע באי-נוחות "אל תדאג, אני לא אגלה לה אם אתה לא תגלה"
אמרתי לו בצחוק, ידעתי שגם ככה הוא לא יאמר לה כלום כי הוא
אינו מחבב מטילי כשפים משום סוג שהוא, והוא אפילו לא מחבב את
עצמו על כך.
"אתה סומך עליה שהיא תבגוד בנו, או לא..?" הוא שאל אותי פעם
נוספת בניסיון להתחמק מלהשיב לי.
"היא לא תבגוד בנו בחצי המטבע", האולם הגדול ניגלה לעיננו,
מבנה עשוי לבנים מבזלת, גג מעצים שנחטבו ביערות שמסביב לכפר,
כניסה בגודל כזה שניתן להכניס שלושה פרשים עם כל הציוד בשורה
אחת פנימה "גם ככה היא צריכה שנעזור לה לאחר מכן" אמרתי לו
כשאני יודע שזה עדיין לא השפיע עליו. עצרנו בכניסה והבטנו לתוך
המקום ומסביב לו, הייתה תעלה מסביב למקום שנבנתה בטח הרבה זמן
לפני שהגעתי חזרה לכפר, מסביב לתעלה הוספו גדרות עץ מחודדים
ועמודים גבוהים אשר יכולים ליפול ולמעוך כל מי שלא נזהר דיו.
במבנה עצמו דאגו להוסיף חרכי ירי וזהו, רו'ארק בנה מלכתחילה את
המקום כמו מבצר קטן כדי להרגיש בנוח בכפר אחרי שהוא עזב את
הבית שלו ונדד ברחבי העולם. "כדאי שתבנה שעות עבודה מוקצבות
לכל הצוותים, כדי שלכולם יהיה כוח להלחם מחר" אמרתי בעודי מביט
בשלט שמעל לכניסה, השלט היה כתוב בשפה גמדית שלא ידעתי, אבל זה
כבר לא היה משנה כל-כך. "ומה אתה הולך לעשות בנוגע למכשפה
שלך...?" הוא שאל אותי כשהוא עומד ודרוך לכל דבר שאולי יהיה
מטומטם מספיק לקפוץ עליו מהתעלה ולהלחם נגדו. "כרגע אני צריך
לדאוג לבית, אתה לא חושב ככה?" אדרמון התחיל לגחך מעט והפסיק
להיות מתוח כל-כך, פניתי ממנו והלכתי לעבר המרפאה, מקווה בלבי
שהפעם הדברים יעברו יותר בקלות.

מרחוק ראיתי כמה צוותים עובדים על המבנה ומכינים אותו למלחמה,
חסמו חלונות, הכינו מחסומים ליד הדלתות, מספר מלכודות, ועוד
מיני הפתעות נחמדות.
כשהגעתי לשם כבר הבנתי ששום דבר טוב לא צמח מזה שאמרתי לאנשים
שלי לקחת את ריטין למרפאה. צרחות ושאגות של מפלצת בקעו מהקומה
העליונה של המקום, ואף כמה דברים חדים (ואפילו כמה כוסות תה)
עפו דרך החלונות ונחתו על האדמה שליד המבנה, נכנסתי למבנה עם
הרגשה של ענן כבד מעליי, חשתי פתאום שאני אצטרך טיפול רפואי
מאוד בקרוב, ולא בגלל הבחילה שבבטן שלי.
פגשתי את קברן בלובי של המרפאה, הוא ניראה מאושר, הוא היה ישוב
על הרצפה עם גבו אל הקיר, עיניו היו עצומות, ומשהו בצבץ
מאוזניו. משכתי את זה בניסיון למשוך את תשומת ליבו, הוא פקח את
עיניו בזעם אבל מיד נעמד בדום מופתי ופנים נדהמות "אדוני
הלורד...?" הוא שאל אותי לא בטוח מה הוא צריך לעשות באותו
הרגע. "זה כל הזמן כזה רועש...?" שאלתי אותו בעודי מביט אל עבר
המדרגות המובילות לקומה השנייה. הוא הביט בי בחוסר הבנה לרגע
קל ואז הבחין מחדש בצעקות שבאו מלמעלה וחוזקו בשל האקוסטיקה של
המבנה, "ככה מאז שהיא הגיעה לכאן, אדוני. שמענו את הצעקות שלה
כמעט מהצד השני של הכפר" הוא אמר לי בחשש מה.
"מה הכוונה ששמעתם אותה מהצד השני של הכפר..?" נעצתי בו מבט
מבולבל.
"החיילים שהביאו אותה סיפרו לי שהיא התעלפה, אך במחצית הדרך
שהם נשאו אותה על אלונקה מאולתרת היא התעוררה להם." קברן אמר
"היא התחילה לצעוק עליהם שהם סוטים, ואיך אין להם את הבושה
אפילו לחשוב על לנסות לנצל את מצבה כדי לאנוס אותה אונס
קבוצתי, ואיך שהיא נראתה כשהיא הגיעה לכאן... טוב, אם לדבר
בכנות אדוני הלורד, אפילו כלב מיוחם היה הולך לדפוק ספסל במקום
אותה". התחלתי לצחוק, לא רק בגלל מה שהוא סיפר לי באותו הרגע,
אלא בגלל שרציתי לשחרר את התחושה הנוראה שזחלה בגבי שהחלטתי
לבוא לברר מה שלומה של אותה מפלצת ארורה. כשנרגעתי מעט שאלתי
אותו "ומה אתה עשית כאן כרגע?"
"או... זה, אממ... רציתי לנוח, אך כל הצעקות האלה שלה יכלו
להקים לתחייה אדם מת ולגרום לו להצטער על כך... אז לקחתי אטמי
אוזניים שצילין חילקה לנו" והחווה אל עבר כמה חיילים אחרים שלא
הבחנתי בהם קודם לכן ונראו שקועים בעבודה שלהם, ואכן, גם קצת
מאושרים, הבנתי את תחושתם קצת טוב יותר ממה הם יכולים לדמיין.
"טוב.. אתה יכול לחזור למה שעשית, אני כבר אנסה להרגיע את
המפלצת", אמרתי לו בעודי משיב לו את אטמי האוזניים שלא פעם
עזרו לי כשהייתי קטן.
קברן חייך ואמר לי בעודו שם את האטם באוזן שלו "אזמאר יקום
לתחייה עוד לפני שזה יקרה" והתיישב שוב באותו המקום ונח לו עם
חיוך שבטח אומר מה הוא חושב יקרה לי. ולומר את האמת, ידעתי
שהוא צודק. עליתי במדרגות אל עבר הקומה השנייה כשמדי פעם עברו
על פניי חיילים או מרפאים שהחליטו שאטמי האוזניים כנראה לא
יוכלו להציל את חייהם מפני זעמה של ריטין. כשעברתי בפרוזדור
לעבר החדר שבו היא שכנה ראיתי דברים עפים דרך הדלת הפתוחה, חלק
מהאנשים שהחליטו שזה מספיק להם יצאו מהחדר במהירות שנראתה
כאילו היא העיפה אותה במו ידיה החוצה. נכנסתי לחדר בעודי מתחמק
מכד פרחים קטן שכנראה היה בלתי שביר , למה, לא שמעתי אותו
נשבר, ויתכן שלא שמעתי אותו נשבר כי בדיוק שמעתי את קולה של
ריטין ניתח במלו עוצמתו לעברי, לקח לי חמש דקות שלמות להסתגל
למה שהיא צועקת אליי כדי להבין את שאגותיה חסרות הפשרה.
"בדאי שתלמד את חייליך נימוסי, כאה לא מתנהגים לגבאת במעמד
מכובד כשלי!" אותיות מסוימות איבדו את מקומן בתוך כל השאגות
שלה ווכה היא נשמעה יותר מפחידה מאי-פעם "אתה צאיח לשמש לאם
דוגמא למופת,. ולא להיות אותו ילד מטומטם וסוטה שמשדל את חבאב
לבצע בשבילו מעשים מגונים ולהנות כאה אישה אסרת הגנה!" . דבר
אחד בטוח, חסרת הגנה היא לא. "מה את'ה לואש לך שם, דבר בקול
פרחאח!" התחלתי לבסוף להבחין שחוץ ממני אין שמה אף אחד אשר
מוכן לנסות להרגיע אותה. "טוב.. אם את לא רוצה שאני אהיה פה אז
אני אלך" אמרתי לה בעודי מסתובב לעבר המסדרון ומבחין שמה
בצילין אשר נועצת בי מבט מתרה, וקברן אשר ניראה חסר אונים
ומנסה לסמן לי שהוא לא אשם. "תחזור הנה מיד בזה הרגע, רנדל
טות'-אל-וולפנסטין!" שאגה אליי ריטין בזעם אדיר, הבחנתי בזה
שהורידו את האיפור שלה, 'לפחות כעת היא נראית כמו איזשהו יצור
נורמלי' חשבתי לעצמי 'כן בטח'. "אם את רוצה כל-כך שאשאר, אז את
מוכנה להפסיק קודם כל לקרוא לי ככה?" נעצתי בה מבט קר בעודי
מנסה להכניס יותר עוצמה למילים מאשר באמת היה בהן. המבט שהיא
נעצה בי הראה עד כמה היא מוכנה למלוק את צווארי אפילו בלי
להתייחס לשאר חלקי גופי, שמניה רטטו בצורה גועלית, פניה היו
סגולות (מחוסר  אוויר, או מזעם אדיר)  והוריד, או עורק, עדיין
רעד בצורה מפחידה לאורך צווארה עד למעבר לאזור הקרקפת הנראה
לעין. היא הביטה בזעם ופתחה את פיה לומר לי משהו כשצילין נכנסה
מהר פנימה ושמה מגש עם כוסות תה על השידה ויצאה עוד לפני שאני
או ריטין יכולנו להגיב בכלל לכך. אחרי שצילין יצאה ראיתי אותה
עומדת ליד הדלת שבצד השני של הפרוזדור מביטה בי בכעס ומסמלת לי
להמשיך, אך לפני שהספקתי להגיב. "שב!" פקדה עליי ריטין וסמלה
לי לשבת על כסא ליד המיטה שעליה היא שכבה, התיישבתי באי-רצון
בעודי יודע ששום דבר לא יוכל להציל אותי מפני הטמטום בפניו אני
הולך להתמודד עכשיו.
"עכשיו... אני רצה שתגיד לי למה באת לכפר הזה...?" היא דיברה
אליי כאילו אני איזשהו נוכל שמנסה לנצל את האנשים בכפר.
"אני חזרתי לכפר לא מתוך בחירה אישית..." התחלתי להשיב לה
"אז אתה מודה ששילמו ל כדי להגיע לכאן ולהשתלט על הכפר שלנו
בטוענת מלחמה מזויפת?" היא הצביע עליי עם אצבע מאשימה וקול
נוזף
"מה...?"
"אז אתה גם מודה שאנשי האמונה שלחו אותך לכאן להפיל אותי
מהשלטון אך ורק בגלל שאני מהווה עליהם איום, כפירה בשבועת
העץ!" היא נשמעה לי יותר ויותר כמו אחד מכוהני 'האל' הנצחיים
שלא משנה כמה טובחים מהם הם ממשיכים לחזור... 'יתכן שהיא באמת
מפלצת'. "ממש מתאים לבן כופרים שכמוך להתנהג ככה לאחר אירוח
ארוך שנים, והדאגה הרבה שנתתי לך בעוד שאתה שהית בכפר שלנו
כשהיית קטן!". כרגע כמעט הייתי יכול להישבע ששמעתי את קברן
אומר בגיחוך אכזרי "היא מנסה ליצור רגשות אשמה מזויפים..."
ריטין נעצה בי מבט מאשים בניסיון לגרום לי לחוש אשמה ולעשות מה
שהיא אומרת, אך זה לא השפיע עליי בחצי המטבע. "אם אני זוכר טוב
אז את בכלל רצית לגרש אותי מהכפר כשהוריי מתו בכניסה לכפר"
נשענתי לאחורה על הכיסא משלב את ידי ומיישר את רגליי אל מתחת
למיטה  "את בכלל לא מוכנה שאנשים חדשים יצטרפו אל תוך מעגל
הכפר, שלא נדבר אפילו על מעגל המשמר אשר התפרק בגללך לפני שבע
שנים" מעגל המשמר הייתה מועצה צבאית אשר תפקידה היה לכנס
מנהיגים של הכפרים והעיירות הקרובים כדי לארגן יחד לעיתים
צבאות כנגד פורעי חוק ושבטי גובלינים סוררים. נעצתי בה מבט
אדיש כמה שרק יכולתי, מנסה לא להגיב לבחילה הגוברת בבטני, או
לצחוק הגואה מראותי, וידעתי שאחד מהם השתלט ואני בהחלט לא אוהב
את התוצאה של זה בחצי המטבע. היא נעה לעבר כוסות התה המונחות
לידה על השולחן והחלה לשתות מהר כוס אחת, ומיד אחרי זה כוס
שנייה, ועוד אחת, ועוד אחת, היא גמרה את הכוסות בצורה מסחררת,
הקנקן עצמו כמעט ולא נגע עוד במגש. הבטתי בה לא יודע כיצד
להגיב להתנהגות המוזרה הזאת כאשר הבחנתי בווריד ההולך ויורד
ומשהו שיכול להיחשב כסומק עולה על לחייה, ואז היא נרדמה. תפסתי
את הקנקן לפני שייפול אך אחת הכוסות נפלה והשמיע רעש צורם על
הרצפה כשהיא התגלגלה שם ולא נשברה. יצאתי מהחדר כשבידי המגש עם
הכוסות והקנקן של התה, הבטתי בצילין במבט מאשים כשהיא נעצה בי
מבט שואל.
"לא יפה מצד הרופא לנצל חולשות ישנות של החולה" נזפתי בה קלות
"לא אשמתי שקברן שפך פה מעט משקה אל תוך המשקה, ועוד כמה צמחי
שינה הוחלפו עם עלי התה." היא חייכה בעודה לוקחת ממני את המגש
ופונה לעבר הקומה התחתונה "וחוץ מזה" היא הוסיפה קצת לפני
המדרגות "זה עבד" וקרצה לי כשהיא יורדת במדרגות בזהירות.
הסתכלתי על קברן שעמד לידי במבט מטופש של אדם חרש במיוחד,
סימנתי לו להוריד את אטמי האוזניים, הוא הביט בי בבהלה לרגע או
שתיים ובסוף הוציא אותם מהאוזניים שלו. הגוף שלו היה בתנוחה
שבהחלט הראתה שהוא מוכן לשאגות של מפלצת מהגיהינום, אך השקט
כנראה הפתיע אותו בצורה איומה, כי הוא נע באי-נוחות רבה.
"אתה לא הרגת אותה אדוני הלורד,נכון.?" הוא נעץ בי מבט מפוחד
לגמרי
אך אני במקום להשיב התחלתי לצחוק ולרדת במדרגות לעבר הקומה
הראשונה בטוח במאת האחוזים שקרבן לא מפקפק ביושרי, אך עדיין
מפחד להביט בתוך החדר ולראות גופה במיטה.

לאחר שריטין הורדמה אני דאגתי ללכת ולעזור לכל האחרים בעבודות
שלהם. במשך כל היום פעלנו על ביצורים כאלו ואחרים כשאנחנו
יודעים שאין לנו הרבה זמן עד רדת הלילה, ומה שלא סיימנו היום
בטוח יהיה חסר תועלת מחר. שינה חשובה יותר מכמה ביצורים משניים
אשר מסוגלים להוריד את האויב. ראיתי את סירן ואת סירין, אך לא
הספקתי לדבר עם אף-אחת מהן, שתיהן יכלו לחוש את מבטי מכל נקודה
שבה הייתי, ותמיד ברחו עוד לפני שהספקתי לומר מילה לאחת מהן,
את לירנה בכלל לא ראיתי, אך ידעתי שהיא שמה כמה מלכודות משלה
מסביב לכפר. בסופו של דבר הגיע הערב ואתו שעת ההתקבצות, ואף
האכילה.

התיישבתי ליד אחת המדורות הנמצאות במרכז המחנה לאחר שלקחתי
קערת פח וכף מהטבח וצוות הבישול שלו. זיהיתי שני אנשים מהקבוצה
של סלין "מה אתם עושים כאן כרגע.?" שאלתי אותם והתחלתי לאכול
את נזיד הבשר שהוכן לנו לאותו הערב.
"סלין חילקה אותנו לצמתים, ונתנה לנו משמרות של שלוש שעות לכל
אחד מהצמתים" השיב לי קרוק בעודו מנסה ללטף עם פרוסות לחם את
הנזיד דמוי המרק שהוא לקח בצלחת שלו.
"מדוע?" שאלתי אותו בעודי מנסה לנחש איך אני אוכל להוציא את
גוש הבשר המוזר מתוך הצלחת מבלי לנסות ממש להתאבק אתו אחד על
אחד.
"היא אמרה שלא נצטרך להלחם עד מחר בבוקר", הוא לקח לגימה
מהרוטב של הנזיד כאילו זה מרק אמיתי, ובאותו הרגע זה ניראה לי
דבר מאוד הגיוני לעשות "אז היא החליטה שאין צורך שנהיה בעמדות
התצפית ולא נעשה כלום, אז היא שלחה אותנו לנוח במחנה, או אם
נרצה אפילו להצטרף לבניה" הוא התחיל לנגב את שאריות הרוטב עם
חתיכת הלחם הנותרת שלו "אתה יודע שהיא הולכת לפרוש מהצבא לאחר
סיום המסע הזה.?" הוא שאל אותי כבדרך אגב בעוד הוא שם את צלחת
הפח והכף ליד המדורה כדי שהשאריות של הרוטב ירתחו ואולי אפשר
יהיה לגרד אותם מהצלחת במקום לנסות ללטף אותם עם פרוסת לחם אשר
לא יספוג אפילו מים מאגם.
"כן... היא אמרה לי שהיא עוד צריכה לחפש את רוצחי הוריה"
נזכרתי בנערה הצעירה ההיא שפגשתי אז בפונדק באמצע שום מקום
וביקשה ממני לצרף אותה לצבא שלי, בהתחלה חשבתי שלא כדאי, אך
הנשק שהיא החזיקה שינה את דעתי.
"מה באמת קרה  להוריה?" קרוק שאל אותי בעודו נועץ בי את עינו
האחת
"שודדים תקפו את הכפר שלה בהפתעה ורצחו את כולם, היא השריד
האחרון של הכפר, ובטח גם האחרונה של אוחזי המכשפה השחורה"
אמרתי לו בעודי מנסה לחשוב איך אפשר לשנות את טעם הנזיד כמו גם
את חומו, כי התקרר מיד... או שהוא היה קר מההתחלה?
"מדברים על סלין?" שמעתי קול מאחורי שואל וראיתי את צר-לון
מיוזע כולו, ולבוש בגדים פשוטים של איכרים עם שריון הפרווה שלו
עליו. הנהנתי לו לאות כן ופיניתי לו מקום לידי על בול העץ
שעליו ישבתי. הוא התיישב לידי והחל לשתות מהנזיד כאילו זה הדבר
שאמור להיות
"אותי מעניין יותר לדעת על הסטירים, כי על החרב שמעתי מאבי
בזמנו" אמר לי צר-לון בעוד דג גושי בשר מתוך הנזיד שלו.
"סטירים הם שבטים צפוניים אשר אצלם הגברים אלו האנשים אשר
בשלטון", אמרתי לו ושמתי את הנזיד שלי ליד האש בתקווה שזה
יעזור לאוכל שלי להיראות יותר נורמלי מכל-כך הרבה בחינות
"הגברים שם צריכים בתחילת הדרך לעלות על העצבים של כמה שיותר
נשים כדי למשוך אותן לקרבות נישואין" צר-לון העווה את פניו
בחוסר הבנה מלאה בעוד קרוק נעץ בי מבט מטומטם שאומר כמה באמת
הוא מבין על עניינים מסוימים בחיים. "לאחר שהם מעצבנים את
הנשים בכפר שלהן, או בכפר השכן, הם יכולים להזמין את אישה לקרב
שאם הוא יוצא בו מנצח היא מחויבת להינשא לו, ואף להפוך להיות
שומרת ברזל שלו אם יזדקק לכך" נעצתי מבט בנזיד שניראה כאילו
הוא מקבל יותר חיים ליד המדורה מאשר הולך למות יותר "הם בדרך
כלל נישאים לפחות לשתי נשים, כמעט לעולם לא תיראה אותם נישאים
לאישה אחת והולכים בשלווה רגילה".
"טוב... זה מסביר למה הן נראית כועסות כל-הזמן" לחש צר-לון ספק
לעצמו ספק למי שהיה סביב
"ומה קורה אם הגבר מפסיד באחד הקרבות..?" שאל אותי אחד חיילים
שהצטרף לישיבה סביב המדורה
"הוא זוכה להיות שומר של הגבירה העליונה של הצפון.." השבתי לו
בעודי לוקח את הצלחת בזהירות מפני החום ומנסה לדלות גושי בשר
שנראים אכילים מספיק, כולם סביב המדורה שתקו וניסו לקלוט איך
אפשר לאכול מבלי לגרום הרבה נזק לגוף שלהם.
"צר-לון" קרא לפתע אחד החיילים מאחוריי לצר-לון שישב לידי "יש
לך עוד מהקראטוט האדום הזה שלך...?"
"כן..."
"תוכל להביא את זה כדי שהאוכל שלי יהיה מת על בטוח...?"
החיילים שמסביב התחילו לגחך, "הטבח בטח לא ממש הרג את העכברים
מאתמול בבוקר" אמר אחד החיילים ממדורה שכנה שהייתה קרובה
מספיק, ההערה סחפה אתה מעט צחוקים.
"טוב..." אמרתי בעודי מחליט ללכת על צעד מסוכן במיוחד "הגיע
הזמן שננסה כבר ללכת לישון, אז תשפכו כמה שפחות מהמשקה לתוך
האוכל, ותנסה לישון טוב הלילה, כי מחר קמים מוקדם." אמרתי בעוד
צר-לון הוציא כמה בקבוקים ממקום ניסתר תחת שריון הפרווה שלו
ומזג כמה כוסות לתוך הצלחת שלי ושל כל חייל שהחליט שהוא להישאר
בחיים עד סוף הלילה. ובניסיון אדיר וחסר כל ביטחון התחלתי
לבלוע את הנזיד כאילו הוא מרק...