בנשימה רכה נקטף עוד פרח בר
בפריחה שלווה נופלים גם החזקים
והרוח מנשבת בעצמות,
עוד ילד שוכב לישון ולא יודע למה לחכות
אולי מחר ייפתחו לו השמיים,
אולי דווקא הים יובקע,
ולא רק דמעה אחת תביע את כל הטהור שבעולם!

אוי הרוח מפזזת, מזמזמת לי, שיר נושן מבית,
מימים קדומים,
רוצה לחזור לאמא ולבית אבי,
רוצה לשוב אל הבועה אשר שמרה אותי.

פותח עיניים, מושיט את היד, מברך שהחיינו,
מרים את המבט, אל השמיים מביט ובוכה,
אתה לי היית מגן וחוסה.
בתהום הנשייה לא ייתן לשם אדם להאבד.