New Stage - Go To Main Page

ארז עמית
/
ערב חג

אצלנו בבית אף פעם לא התייחסו לחגים. אבא שלי היה אומר שאם היה
אלוהים היה קיים לא הייתה שואה, ואם אין אלוהים אז למה אנחנו
צריכים לחגוג את החגים שלו.
בבית הספר נהגו מפעם לפעם להסביר קצת על החגים האלו, בעיקר
בחגים הרציניים. מתוך נאמנות לאבי, השתדלתי, עד כמה שיכלתי,
שלא להקשיב. חוץ מזה לא רציתי קשרים עם אל שקשור לשואה, מה אני
צריך את כל הסבל הזה, והתמונות בשחור לבן על הכתפיים הצרות
שלי.
מדי פעם אומנם הייתי חוטא, חוטף לעצמי סופגניה או איזו אוזן
המן. בכל זאת ילד. כנראה שתחושות האשם שליוו כל סופגניה שכזו,
לא הספיקו בכדי להרחיק אותי מדברי המתיקה, במיוחד לאור העובדה
שהם חולקו חינם על ידי כל מיני דודים חייכנים עוטי מלבושים
שחורים. ידיהם, כאשר הניחו בידי את הממתק התורן, היו תמיד
וורדרדות ורכות, דומות היו לידיים של אימא יותר מאשר לידיים של
אבא.

הכל קרה קצת לפני סוכות. התקופה משתחלת בחרך בין הקיץ והחורף
ולאוויר יש ריח של חידוש, מין מתיקות שהייתה נוזלת באיטיות,
דרך החלון בחדר שלי בשעות מוקדמות של יום השבת. מיד הייתי
מתעורר, ויוצא לבוש פיג'מה דקה לגינה. רגלי היחפות לוקות היו
בשיזפון וזוהרות באורו הבהיר של הבוקר. מחזירי אור אנושיים. טל
סמיך כיסה את הדשא והרטיב לי את הרגליים, וגם את החלק התחתון
של המכנסיים, בערך עד מתחת לברך. תהלוכה של אנשים, שנראים
כאילו הם הולכים לחתונה, קבוצות של שניים שלושה אנשים ולפעמים
גם יותר, היו עושות את דרכן לכיוון בית הכנסת, שהיה די קרוב
לבית שלי. ככה הייתי מציץ דרך חור קטן בגדר החיה עשרים דקות
בערך, עד שכולם היו נעלמים, ומשאירים את הרחוב לריקנותו
השותקת. אחר כך הייתי הולך לאכול ארוחת בוקר, ביצים מטוגנות
וסלט עם טוסטים מלחם לבן. הפרוסות תמיד היו עבות ופריכות
מאוד.

חבר שלי.
הוא היה איתי בגן, אחר כך ביסודי, אחר כך ביסודי אחר (כי עברנו
שנינו ביחד), ונכון לתאריך ההתרחשויות המתוארות הוא היה איתי
ביחד בכיתה ז'. המשפחה שלו היו מאלה שכן מאמינים באלוהים. הם
לא היו דתיים לגמרי אבל אבא שלו היה הולך לבית כנסת בכל יום
שבת. אני זוכר שהוא תמיד היה מבחין בי מציץ מבעד לגדר וזורק
חיוך. מעניין שדווקא הוא היה מבחין בי מכולם, במיוחד לאור
העובדה שהוא הרכיב משקפיים. בתקופה של החגים הם היו הופכים
להיות ממש דתיים, אחר כך הבנתי שזו תופעה טבעית שקורה להרבה
אנשים, אני זוכר שבתקופה ההיא חשבתי שזה מוזר.

כנראה שבמיוחד היה חביב עליהם חג הסוכות כי בשבוע המדובר בילה
חברי הטוב את רוב שעות אחר הצהריים יחד עם אמו ועם אחותו
הגדולה במרכז המסחרי. הם מתכננים שם משהו גדול, כך חשבתי
לעצמי, וכאשר חוסר הידע לגבי החג התאבך ביחד עם הדימיון המפותח
יתר על המידה שלי, עלו כל מיני השערות מוזרות. אולי הם מתכננים
איזו חגיגה יוצאת דופן, אולי הם יוצרים קשר בצורה כזו או אחרת
עם אלוהים. מה שזה לא יהיה אני הייתי חסר סבלנות כבר לדעת.
חברי שם לב שאני סקרן להבין מה פשר ההסתובבות הזו במרכז,
וכדרכם של ילדים בגילאים האלו החליט להשתעשע עמי, ובחר שלא
לספר לי דבר. הוא התנהג בחשאיות, מה שהגביר כמובן את הרצון שלי
לדעת.

מאחר ולא היה לי את התחכום פשוט לעקוב אחריו, החלטתי שגם אני
הולך לעשות משהו מיוחד לרגל החג, שיראה שהוא לא היחידי שיש לו
סודות. התביישתי לשאול את אבי או את אימי אלו מנהגים מיוחדים
יש למשפחות הדתיות בחג הסוכות, חששתי שהשאלה תגרום להורי לחשוב
שאני מתכנן איזו גלישה לצד הדתי של המתרס. בצר לי החלטתי ללכת
לשאול את יורם אבוטבול.

יורם אבוטבול היה מבוגר מאיתנו בערך בשש שנים, וכולנו הערצנו
אותו כמו שמעריצים כוכב קולנוע. במציאות היה מדובר בנער ששאב
את הביטחון העצמי שלו מהערצתם של כמה ילדים. הוא שלא הצליח
להסתדר בשום מסגרת של לימודים או עבודה, שהייתה לחברה באותו
זמן להציע לו, ולכן העביר את זמנו בין משחקי גולות לבין
ניסיונות, כושלים בדרך כלל, להשיג חוברות פורנוגרפיות. אבל
לנו, הילדים, הוא היווה סמכות אחרונה בהרבה מאוד דילמות יום
יומיות. הוא תמיד החליט איזה גולה הכי קרובה לקו, הוא תמיד היה
בוחר ראשון במשחקי הכדורסל במגרש של "אורט" ומתי שלמישהו היו
שאלות עקרוניות לגבי נושאים מעולם המבוגרים הוא היה האורים
והתומים. ולכן היה ברור לי כי בנושא הזה עלי לפנות אליו.

ידעתי שבשעות אחר הצהריים אני אוכל למצוא אותו ב"מכולות".
איזור ה"מכולות" נמצא בין הבית שלי לבית הכנסת, והיה נקודת
מפגש לדיירי השכונה. האיזור המשיך להתקרא בפינו כך גם לאחר
ששרה, בעלת המכולת, החליטה להפסיק לעבוד ויצאה לפנסיה, ובכך
סיימה יריבות ארוכת שנים עם בעלת המכולת השניה, איבון. כמו בכל
יריבות גם בזו היו קרבות, אך הקרבות מעולם לא נוהלו על ידי שרה
או איבון. מעולם לא ראינו אותן מתווכחות או רבות. אנחנו ובעיקר
המשפחות שלנו ניהלנו את הויכוחים במקומן. היו משפחות שקנו אצל
שרה, והיו משפחות שקנו אצל איבון, והאנשים הקפידו לשמור נאמנות
למכולת אחת. שכנות היו יושבות בחצר, לבושות חלוקים ארוכים מלאי
כתמי שמן ומתווכות בהתלהבות למה הרבה יותר כדאי לקנות אצל
איבון, או למה שרה היא גנבת. באותו זמן בדיוק היו שרה ואיבון
יושבות במרפסת הסגורה בבית בן שתי הקומות של האחרונה, ולועסות
בתאווה וופלים מצופים. בימי החורף הילדים היו משחקים בגולות
ברחבת הכורכר שליד המכולות, ובימי הקיץ היינו משחקים גוגאים על
גבי רצפת הבטון הצמודה לקיר המכולת של איבון. ככה זה שאתה ילד
החוקים מאוד ברורים ואף אחד לא חושב אפילו להפר אותם ולשחק
גולות על הבטון, או גוגאים על משטח הכורכר.

זה היה יום שלישי. אני זוכר כי בכל יום שלישי בשעות אחר
הצהריים החנויות היו סגורות. יורם אבוטבול ישב על מדרגות הבטון
המתפוררות וערבב חבילת קלפים של חבורת הזבל. סוף כל סוף הוא
הצליח להשיג את איילת נזלת, הוא היה מרוצה ורוחו טובה עליו.
- תגיד אתה יודע מה אנחנו עושים בסוכות?
- מה אתה רוצה.
הוא הניח את חבילת הקלפים בכיס החולצה, והביט בי במבט שואל
וחסר סבלנות.
- אני רוצה לדעת מה עושים בסוכות.
- מה זאת אומרת מה עושים בסוכות?
היה ברור לשנינו שצריך לשחק את המשחק, הרי הוא המבוגר, ואני
אמור להיות הילד הקטן שמפריע לו.
- מה אנחנו היהודים עושים בחג הסוכות, זאת אומרת בשביל החג. מה
המנהגים שלנו.
- בונים סוכות.
את זה ידעתי גם קודם. אי אפשר לבלות שבע שנים במערכת החינוך
בלי להבין שבסוכות בונים סוכות, לא משנה עד כמה מנסים שלא
להקשיב בשיעורים. אני אחד הילדים היחידים בשכונה שנולד עם שתי
ידיים שמאליות, ולכן פרוייקט של בניית סוכה היה מחוץ לתחום, מה
גם שרציתי משהו מיוחד שאף אחד לא עושה. רק מאוחר יותר הבנתי
שכל העניין בחגים הוא שכולם עושים אותו דבר, עם הבדלים קטנים.
- מה עוד עושים?
- עוד כל מיני דברים.
- כמו.
- כמו ללכת ולהתפלל בבית כנסת.
- ו...
- זורקים מים אחד על השני.
- כולם עושים את זה?
- לא, רק המחמירים.
יופי, התסלקתי משם במהירות, כבר מתחיל לתכנן את מלכודת המים
שאני הולך להכין לחבר שלי. בדרך חשבתי על זה, נראה שמזג האוויר
היה קצת קריר מדי בשביל להתחיל לזרוק מים אחד על השני, אבל מה
אני כבר יודע על המנהגים שלנו היהודים. חוץ מזה, אם אלוהים
אחראי על כל מה שקרה בשואה, מה איכפת לו אם כמה ילדים מעיירת
פיתוח יחטפו נזלת. מהר מאוד כל המחשבות התנדפו מהראש שלי ורק
דבר אחד נשאר שם, דלי גדול.
אם אני הולך לעשות מנהג לפחות שזה יהיה משהו גדול, אני לא רוצה
דלי פשוט של ספונג'ה. התפרצתי לתוך החצר כאילו הבית עולה
בלהבות ונכנסתי במהירות למחסן. הכלב שלי צייץ לכיווני בדאגה,
הוא ליווה את הציוץ בהטיית ראש קלה שמשמעותה "מה לעזאזל אתה
הולך לעשות?". לכלבים יש מין חוש כזה, הם תמיד יודעים מתי
הבעלים שלהם מאבד את הכיוון. הרבה דברים גרועים היו יכולים
להימנע אם כלבים היו יודעים לדבר. אמרתי לו שאין לו מה לדאוג
אני פשוט עושה מנהג של יהודים, וביקשתי ממנו לא לספר לאף אחד.
אפילו שידעתי שכלבים לא מדברים, רציתי לכסות את עצמי מכל
הכיוונים. מצאתי רק דליים מלוכלכים של ספונג'ה.

יוני שוקרון הוא היחיד שיכל לעזור לי. מי יכול היה להאמין שילד
בגילנו יכול להחזיק בכל כך הרבה חפצים. היה לו הכל מהכל. מאחר
והשעה הייתה מאוחרת החלטתי לחכות למחר. בלילה כמעט ולא הצלחתי
להירדם. כל רעש קטן הפריע לי, ניסורי הצרצרים, מנועי המכוניות
שהחליקו על הכביש, רהיטים חורקים. ראיתי איך השולחן בסלון מרים
את רגליו העציות מהרפצה, ומתחיל בצעדים איטיים אך קבועים,
לצעוד לחדרי. לבסוף כיסיתי את ראשי בסמיכה והצלחתי להרדם.

כמו שתיארתי לעצמי מצאתי את יוני שוקרון יושב על הברזלים שמול
בית ספר אורט. כשהתקרבתי ראיתי אותו מתעסק בשקית שעוטפים עמה
מוצרים שבירים. אנו קראנו לשקיות האלו "פקפקים" תודות לצליל
המענג שהן הפיקו כאשר לחצו על כיסוני האוויר הקטנים שמהם הן
היו מורכבות. מבט של ריכוז עמוק היה מרוח על פניו ולשונו הייתה
משורבבת הצידה מחוץ לפיו. מעליו התנדנדו ברוח ענפיו השמוטים של
אקליפטוס ענקי, כמעט נוגעים בקודקודו. היה זה העץ הכי גבוה
בשכונה וחבלים היו משתלשלים מענפיו כמו נחשים ענקים. החבלים
היו מיועדים למשחק הטרזן שהיה אהוב עלינו, חוץ מאלו, וביניהם
אני, שגילו את את הפן הלא נעים בלהיות טרזן, כאשר פלג הגוף
העליון מקדים את הרגליים לקראת האספלט המשונן. האקליפטוס היה
מצוי בשלכת חלקית ולכן עלים יבשים, יצרו מרבד ריחני, נעים
למדרך רגל, באיזור הברזלים.

הוא לא שם לב לנוכחותי עד שנגעתי בכתפו.
- אהלן.
הוא אמר וחזר להעלות קולות פצפוץ רמים מהשקית.
- יוני אני צריך ממך משהו.
- אין בעיה תחזור עוד שעה וחצי בערך.
- אי אפשר זה דחוף.
- אני לא יכול עכשיו, אני מנסה לשבור את השיא של ישראל.
- אתם שוברים את השיאים אחד של השני כל שבוע.
- אז מה.
- אז זה אומר שמה שאני צריך יותר דחוף.
המבט שלו עדיין היה תקוע בשקית.
- לא מעניין אותי עד כמה זה דחוף, אתה מבין סוף סוף הצלחתי
להשיג מספיק שקיות בשביל לגמור עם התחרות הזאת. אני לא סתם
הולך לשבור את השיא שלו, אני הולך לקבוע שיא חדש שהוא אף פעם
לא יוכל לשבור.
הוא הרים לרגע את עיניו אלי, אפשר היה לגעת בטירוף שלהן. הבנתי
שאין מה לעשות ושצריך לחכות. בכל מקרה עדיין הייתי צריך להכין
את החוט שאותו אני אמשוך בשביל להפיל את הדלי. את מיקום
המלכודת קבעתי כבר קודם. הדלי עתיד היה להיות מונח על גג המחסן
שלנו. הרעיון פשוט למדי, אני אומר לחבר שלי שיש לי משהו חשוב
מאוד להראות לו במחסן, וכאשר נתקרב אני אמשוך בחוט. באופן טבעי
גם אני אמור הייתי להיפגע מהמלכודת, אבל זה היה מחיר שהייתי
מוכן לשלם תמורת ביצוע חלק ומרשים של מנהג.
הייתי צריך להשיג חוט מספיק חזק בכדי שלא ייקרע שעה שאמשוך
אותו כלפי מטה, ומספיק דק בכדי שלא יהיה בולט מדי, ויגרום
לחברי לחשוד שאכן מדובר במלכודת. לאחר כחצי שעה של חיפושים בכל
המגירות והקופסאות במחסן מצאתי חוט פלסטיק לבן שנראה לי חזק
בהחלט. קשרתי קצה אחד של החבל למקל עבה וזרקתי לכיוון הכלב
שלנו, שמיד שמח לסייע והתחיל למשוך את המקל. אחרי מספר דקות של
משיכות החלטתי שהחוט חזק, ויוכל לעמוד במטלה.

ליוני שוקרון הגעתי בדיוק שהוא סיים לשבור את השיא של ישראל.
באופן טבעי הוא היה חייב לדבר על השיא הזה שלו. חלפה רבע שעה
ארוכה מאוד לפני שאני הצלחתי להכניס מילה.
- אז מה לא מעניין אותך השיא?
- זה לא שלא מעניין.
שיקרתי.
- אבל יש לי משהו מאוד חשוב לעשות ואני צריך ממך דלי גדול.
זהו הצלחתי להכניס את הבקשה שלי לפני שהוא התחיל שוב לקשקש
ולספר בהתלהבות כמה זמן לקח לו להשיג כמות כזאת של שקיות
"פקפקים".
- אז איזה דלי אתה צריך בדיוק.
אפשר היה לראות שהוא מקצוען.
- דלי גדול.
- אתה צריך אותו לתמיד או שאתה מחזיר?
- אני מחזיר.
- אז בוא.
שקיות ה"פקפקים" נשארו מיותמות מתחת לברזלים, לא יעבור זמן רב
והם יתנדפו ברוח  וימצאו את עצמן מתדפקות על פתחי הביוב.
תוך חמש דקות הגענו לבית שלו, ואני המתנתי בחוץ. לא משנה עד
כמה יוני סמך על מישהו, הוא לעולם לא נתן לאף אחד לראות איפה
הוא מחזיק את כל החפצים. אני דמיינתי שמתחת לבית יש לו מערה
עצומה, שבה הכל מסודר ומקוטלג לפי האלף בית.
היו ילדים שהיו מוכנים למכור את הנשמה שלהם בשביל לקבל גישה
לאוצר הזה.
- זה בסדר?
הוא הופיע אחרי מספר דקות ודלי פלסטיק מרשים ואדום בידיו.
- מצויין.
הנחתי בידו שקל אחד, סכום מקובל והוגן תמורת השכרת חפץ לשלושה
ימים. אומנם לא הייתי צריך את הדלי לשלושה ימים, מאחר והיה כבר
יום חמישי, אבל השכרת חפצים מיוני הייתה למינימום של שלושה
ימים.




יום שישי אחר הצהריים, ערב חג, שיירה של אנשים לבושים לבן עשתה
את דרכה לכיוון בית הכנסת. אני עמדתי ליד הכניסה לחצר, נשען
בנונשלאנטיות על עמוד חשמל, ידיי משולבות על החזה כמו איזה
מבוגר. רוח קרירה ציננה את גופי שעטה על עצמו גופיה דקה בלבד.
לא הייתי צריך לחכות הרבה זמן, חברי צעד מאחורי אביו, כולו
לבוש לבן. הוא החזיק בידיו כרית כחולה מבד קטיפה נוצץ. על גבי
הכרית היה מונח ספר חום. הוא ניגש אלי. פניו זרחו, ומבטו מתוח.
הוא שאל אותי לשלומי ואני אמרתי לו שיש לי משהו מאוד חשוב
להראות לו. בינתיים קבוצת האנשים שעמה הוא הגיע התקדמה לכיוון
בית הכנסת, ונשארנו לבדנו. אף אחד מהם לא הסתובב לאחור.
- תשמע אני לא יכול עכשיו.
הוא אמר והמבט המתוח נמתח קצת יותר. אולי הוא חושד במשהו אמרתי
לעצמי.
- לא אתה חייב לבוא איתי, זה לא יכול לחכות, אם תבוא אחר כך זה
לא יהיה שם כבר.
לא יודע למה התעקשתי כל כך, הרי יכלתי לחכות לשעות הערב, או
ליום המחרת. יכלתי לומר לו שיבוא אלי מיד כאשר יסיים בבית
הכנסת, אבל לא אמרתי.
בסוף הוא השתכנע. ככה זה עם חברים אם הם מבינים שהעניין דחוף,
הם יוותרו על התכנית שלהם. צעדנו באיטיות לכיוון המחסן, אני
הובלתי. כשהגענו לנקודה המיועדת משכתי בכל כוחי את החוט הלבן,
שלא איכזב וגרר אחריו את הדלי.
- הספר, הספר.
צעק חברי ואני לא הבנתי, כאשר הוא התכופף וניסה לנקות את הספר
הבנתי שמשהו לא בסדר. הוא התחיל לבכות ואני עמדתי מעליו אובד
עצות.

את בר המצווה של החבר שלי דחו בשבוע, היא הייתה די עלובה. הוא
גמגם ולא הצליח לקרוא את הכתובה כמו שצריך. ביום שלאחר הבר
מצווה אביו הופיע בביתינו ושוחח עם ההורים שלי, כמה פעמים אחד
מהצדדים הרים את הקול. אני יודע את זה מכיוון שישבתי מתוח בחדר
שליד וקיללתי בלי הרף את יורם אבוטבול. הוא הציע שכעונש
חינוכי, אני אלך איתו לבית הכנסת בכל יום שבת במשך החודש
הקרוב. אבי התנגד אבל השתכנע לבסוף, בסך הכל אני הרסתי את הבר
מצווה של הילד. לפחות ככה אמרו כל השכנות שעה שישבו בחוץ
וריכלו. אפילו שרה ואיבון דיברו על זה. לאחר אותו חודש כבר
הכרתי את רוב המנהגים של היהודים ולא הייתי צריך את עצות
האחיתופל של יורם אבוטבול, שעכשיו נמצא בכלא לאחר שניסה לשדוד
את הסופר מרקט החדש שפתחו באיזור התעשייה. האמת שהם די מצאו חן
בעיני. היום אני לא דתי, אני גם לא בקשר עם החבר שלי, אבל
להלוויה של אביו של הגעתי עם כיפה על הראש. אני עומד מאחורי
שתי זקנות מתייפחות והדבר היחידי שאני מצליח לזכור הוא את מגע
כף ידו החמימה שעה שצעד איתי לכיוון בית הכנסת באותו חודש שהלך
ונהיה יותר גשום ככל שאני הלכתי ונהייתי יותר מבוגר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/4/04 17:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז עמית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה