בס"ד   שישי 13.40  14.11.03

הגעתי הביתה. האוויר המשכר. אופף אותי בבהירותו.
השפה מחזירה אותי אלף שנים אחורה.
אני בבית.
אז מה אם אינני מבינה כל מילה?
המקום אופף אותי, חובק אותי.
מזמין.

הבית של אמא.
כן, זו האימא הרואה אותי
ופניה מתכרכמות מחמיצות.
אני מרגישה את הנשמות
ששכנו פה מלפני דור.
וכאילו אין חלל בין השנים.
הזמן כמו עמד מלכת
כדי לחכות לי,
שאוכל להתמזג.

הרבה השתנה ברבות הימים.
הכנסייה נותרה כשהייתה.
בין עצי הגן.
העלים הנושרים כמו שטיח
נחים על האדמה.
אני שומעת צחוק של ילדים
וקולות שמחה של הקרואים.
של החתן כלה. הנה בניין מועצת העיר של הרובע.
והוא רחב ידיים.

ובכיכר בכביש הראשי עוברות החשמליות הצהובות.
מהן ירד אבא של אמא,
ואמא חיכתה לו בקרן הרחוב,
ילדה קטנה המדדה על רגליה,
שיקח אותה ויניף אותה בזרועותיו.
שוב ושוב חוזרת לי התמונה
תמונת ילדה קטנה מתוקה,
צוחקת בין זרועות אביה.
עד אותו יום שקראו לו,
והוא הלך בפקודה.
לא שב.                                                      
               

אחרי יובלות, בשוכבי במיטתי, ראיתי אותו.
ראיתי אותו יוצא מטור האנשים פונה הצידה,
והנה הוא מוקף בשוטרים קלגסים,
הנאצים.
והם מקיפים אותו במעגל.
לא יתנו ליהודי מסכן לברוח.
מכוונים נישקם, מספר לובשי מדים על
איש מוכה אחד,
ויורים.
אין לו כל תקווה.
הוא ניסה.
נפל.

הכל היה מושלג.
הכל היה לבן.
הצללים שחורים
בניגוד לטוהר הלבן
ואין יותר אבא.

אי שם מחכה ילדה.
ילדה בת עשרה
נמצאת עם אמא במחבוא בגטו.
לא יודעת את אשר ארע.
אבל אחותה הצליחה.
חצתה את האלפים בעוז רוח.
רגליים קפואות, רוח נחושה.
עד שעלתה על סירה.
והבריטים שלחו אותה לאי.

אח"כ אותה אחות, היפה התמירה,
בבת עינה של האם, התחתנה, התגרשה,
נותרה עם תינוקת.
והאם, נצמדה לאחות הקטנה
עד הרגישה מיותרת.
האחות הגדולה אספה את האם
אל חיקה.
לא נפרדו.
אם בהסכמה אם בכורח.

האחות הזו, כבר איננה.
אבל רוחה פה, שורה על הבית.
ואני בטיול שורשים
עם בתי, אבי, אמי ואחותי,
סוגרים מעגל
מעגל של שנים.