פרחים חצי נבולים באגרטל זכוכית, על השולחן העגול בפינת האוכל.
במטבח שאריות מארוחת הצהריים מכוסות במפיות, מחכות לו שיבוא.
בסלון היא שכובה לה על הספה הישנה, עוצמת עיניים לכמה רגעים,
לצדה עיתוני סוף השבוע וספל הקפה שנותר בו רק מעט יותר מבוץ.
קרני שמש של שקיעה מציירות פסים על הרצפה במרפסת. הוא יושב שם,
הקפה עדיין ביד, מביט מהחלון. הילדים בחוץ מרעישים כרגיל.
רק לעיתים רחוקות היא שוכחת איך גיהצה לו את המדים בפעם
האחרונה והניחה אותם כמו תמיד על הכיסא שלו ליד שולחן הכתיבה,
הסתכלה עליו ישן בשבת בלילה, העירה אותו ביום ראשון בשעה שש
וחצי בבוקר והכינה לו כריך עם שוקולד, לפני שהעירה את הילדים
לבית הספר. כמעט אף פעם לא שכחה איך הייתה עומדת בתחנת
האוטובוס בימי שישי בבוקר ומחכה לו. יותר מכל היא זכרה את
הדאגה, שהרי זו לא נעלמה אפילו כשהפכה לחסרת תכלית.
בינתיים חלפה לה שנה, ונדמה שהזמן עצר מלכת. הכל עבר אל מול
עיניה כסרט נע שעלילתו רחוקה מלבה. את החגים עשו כמו תמיד אצל
אימא שלה, הכיסא הריק בליל הסדר כבר לא היה לאליהו הנביא. בימי
שישי הייתה לוקחת אתה לשוק את נתנאל, שהיה עכשיו הבן הגדול,
והוא היה מתעקש לסחוב את שקית תפוחי האדמה הכבדה, ממילא ידע
איזה שק כבד סחבה אמו עליה.
היא ראתה אותו בכל מקום - בתמונות בעיתון, בחיילים ברחוב -
ילדים לבושי מדים שיוצאים למלחמה, והוא היה עמם. אפילו את הדלת
אף פעם לא באמת נעלה עד הסוף, אולי יגיע יום אחד ויספר לה שהכל
היה רק חלום רע.
היא קמה מוקדם בבוקר, הילדים עדיין ישנים. את נתנאל היא מעירה
כל בוקר בשבע כדי שיספיק לאוטובוס של שבע וחצי לבית הספר. נעמה
ויוסי קמים בשעה שבע וחצי. היא מכינה שני כריכים עם גבינה לבנה
ומלפפון ואחד ליוסי, עם שוקולד. יוצאת החוצה וקושרת את המטפחת
שלה במדרגות. הולכת ברגל לתחנת האוטובוס ומחכה חצי שעה בחום של
סוף השנה העברית. האוטובוס מגיע. הנהג מחייך אליה בחביבות
כשהיא עולה. "בוקר טוב, מזל. לבית הקברות?".    

טליה כבר לא בוכה. בכל פעם שעצוב לה היא מסתכלת על הכוכבים
שבשמיים ומחכה שאחד ייפול. היא יודעת שהוא שם, הוא הבטיח לה
שתמיד יהיה אתה, שהוא הולך לשמור עליה. הוא הבטיח לה שישמור
והוא שומר גם עכשיו. אז היא כבר לא בוכה. היא בכתה, קצת,
בהתחלה. רק לפעמים, כשהיה עצוב. כשחגגה את יום הולדתה השבעה
עשר ופתאום הכל נראה לה כל כך טיפשי. הנרות שעל העוגה, המשאלה.
כל מה שביקשה היה שיהיה אתה שם. ביום הולדתה הששה עשר רק ביקשה
שיישאר. זה היה הלילה הראשון שהוא נשאר לישון אצלה, והם עשו
הכל חוץ מלישון. אבל למחרת הוא היה חייב לחזור. הבטיח לה
שישמור עליה. מפעם לפעם היה מגיע אליה בסופי שבוע, מחבק אותה
ואומר שהתגעגע, ואז חוזר למדים ולנשק והולך לשמור. על המדינה.
עליה.
יום אחד לא חזר. הוא לא חזר, והיא ידעה מה לעשות. הסתכלה על
הכוכבים וחיכתה שייפול כוכב. אבל לא נפל אף כוכב, כי אלוהים
כבר הפיל את הכי נוצץ. אז היא בכתה.
שנה שלמה בכתה. היא הבטיחה לו שלא תבכה אם ילך. לילה אחד, הוא
ביקש שלא תבכה אם ילך, כי הוא לא רוצה שדמעות יכערו את הפנים
היפות שלה. אבל הוא בעצמו בכה, כשהסתובב. והיא חיבקה אותו
והבטיחה לו שלא תבכה. היא בטח אכזבה אותו נורא, כי היא בכתה.
היא בכתה הרבה. בהתחלה, באמצע, וגם עכשיו. הפנים שלה כבר לא
היו יפות, והעיניים הכחולות שלה דמו לאוקיינוס אינסופי של
דמעות. עם החברות המעיטה להיפגש ואת ספרי הלימוד כמעט ולא
פתחה. ימים שלמים נעדרה מביתה ורק שוטטה מסביב, והמחנכת שלה
התקשרה לא אחת דואגת לתלמידה המצטיינת שלה ודרשה לדבר עם
ההורים.
מבעד למסך הדמעות החוף נראה די מטושטש, והיא נלחצה כי לא הייתה
בטוחה שנעלה את הבית לפני שיצאה. בין כה וכה לא יכלה לישון,
ובית ספר עדיין לא התחיל. שום דבר לא הפריע לה לטייל על החוף
בחמש לפנות בוקר.
את האוטובוס הראשון שיצא היא פספסה, על השני עלתה. הושיטה לנהג
המזוקן כרטיסיית נוער מקומטת ומלמלה בקולה החלש, "לבית
העלמין".

מחר היום הראשון ללימודים. רונית קצת לחוצה. השנה קיבלה על
עצמה לחנך כיתת י"ב וזה לא קל בכלל. מדי פעם היא בודקת על
שולחן הכתיבה שלה אם כל מה שהיא צריכה שם. היא עדיין צריכה
לקנות קלסרים שקופים, רק כמה, שיהיו. היא תקנה בדרך חזרה. את
יובל יבואו לקחת לגן עוד מעט. אילנה, השכנה, הבטיחה שתתחיל יום
אחד מוקדם יותר לקחת אותו לגן, רק כי רונית הייתה חייבת לנסוע.
אבל שום דבר כמעט לא היה לה מוכן. כל הצבעים של יובל היו
מפוזרים על השולחן ועל השטיח בסלון, היא עוד לא הספיקה להכין
ליובל את הבקבוק, ושלא לדבר אפילו על לשתות את הקפה של הבוקר.
אז היא הדליקה לעצמה סיגריה. היא תיגמל מההרגל המגונה הזה
בהזדמנות אחרת.
לפני שנה נהרג תלמיד שלה לשעבר באיזו פעולה מבצעית. את השם היא
קראה בעיתון. היא הלכה להלוויה וחזרה כולה מרוגשת, היא לא
תיארה לעצמה שמי שהיה שנה קודם לכן נער צעיר שהיא לימדה,
ייהרג. היא זוכרת שחזרה מההלוויה וניסתה להתקשר לעמי, שהיה
בחו"ל, אבל הוא היה באמצע הכנס, ולא היה לה עם מי לדבר. והיא
כל כך רצתה לדבר.
היא רצתה שהעולם יידע, היא כל כך אהבה את התלמיד הזה. הוא לא
היה תלמיד מבריק במיוחד, למעשה, ציונים טובים היו לו רק בתנ"ך.
בשאר המקצועות הוא בכלל לא השקיע. אבל הוא היה נער חכם, לא
מסוג הנערים שהייתה מצפה למצוא בשכונת מצוקה שכזו. הוא היה ילד
טוב כזה, אבל הסתדר גם עם הכי מופרעים. כולם כיבדו אותו, הוא
היה מחלק לכולם עצות וגם מכבד את כולם. פעם אחת אפילו החמיא לה
כשאמר לה שהיא נראית טוב, והיא צחקה וחשבה לעצמה שהיא כפולה
ממנו בגיל. הוא היה נער מיוחד.
היא כיבתה את הסיגריה במאפרה, סגרה את החלונות החשמליים של
המרפסת עם השלט, הרימה את המפתחות של הסיטרואן משולחן הקפה
ויצאה מהבית. רק שלא יהיו פקקים בדרך לבית הקברות.

ראשונה עלתה מזל. שפכה מעט מים על המצבה המאובקת, ותוך שניקתה
את האבק הרטוב קוננה על דרך הטבע לאבק כל דבר. רק שנה עברה
והוא כבר מלא אבק, כל כך מהר הוא הפך לחדשות של אתמול. שלוש
מאות שישים וחמישה ימים תמימים, לעצמה היא עוד לא הצליחה לסלוח
על זה שהיא חיה, וכבר בית הקברות לא נראה כתמול שלשום - מצבות
על גבי מצבות הם נערמים פה, אחד אחרי השני, נערים צעירים
שנגדעים בדמי ימיהם, והאדמה שותקת, והטבע רק זורה אבק על הכאב.
היא התכופפה לאדמה והניחה אבן על המצבה, תומכת בגבה בכאב.
תמיד לימדו אותה שצריך להסתדר גם כשקשה, וכמה היא בושה בעצמה
שהיא הסתדרה. לא יכלה לעמוד שם מולו ולהודות שהיא מסתדרת.
שהחיים שלה ממשיכים. שעדיין יש לה עוד שלושה ילדים לחיות
למענם. שהחיים ממשיכים.
טליה עמדה מאחוריה, משפילה עיניים, דוחפת ידיים לכיסים, מביטה
מסביב, כאילו הגיעה במקרה. היא הייתה מגיעה לקבר אם היו לה
כוחות נפשיים. לא היה לה טיעון טוב והיא גם לא הייתה צריכה
להתנצל. לא היה יום אחד בשנה הזאת שהיא לא חשבה עליו. ובכל זאת
לא יכלה להסתכל לאישה הזאת בעיניים.
עצי הברוש התמירים הסתירו אותה וסוככו עליה מפני העיניים
העצובות מדי של אימא שלו. היא חיכתה דקה או שתיים והתקרבה אל
המצבה.
היא עמדה שם, מביטה בשמו החרוט על מצבת אבן, לא חשה דבר פרט
לפחד וריחוק, היא לא ראתה במצבת האבן את הנער והחיוך, היא לא
יכלה להזכיר למצבה איך שקרא לה בחיבה "טל-טלי שלי", איך שנישק,
איך שאהבה אותו. היא לא יכלה לספר למצבה כמה דפים כתבה וכמה
מהם קימטה והשליכה לפח, רטובים מדמעות, איך שלא נתנה לאיש
להתקרב אליה, איך שכמהה למגע שלו. בהיסוס הושיטה יד למצבה ומיד
נרתעה מקור האבן ועלו בה געגועים לחום. רצתה לבכות, אבל לא שם,
לא מולו, לא לבד. היא הניחה לו אבן קטנה והסתובבה ללכת, אולי
תחזור הביתה ותחבק את אימא שלה ותבכה, אולי תחזור להיות ילדה
קטנה, כמו שהיא צריכה להיות עכשיו.
רונית החנתה את המכונית הכסופה בחניית בית העלמין ופסעה לעבר
הכניסה בהיסוס. בינה לבין עצמה כמעט הודתה שהיא עדיין מפחדת
מבתי קברות, עוד מאז שהייתה בת חמש ולא רצתה ללכת להלוויית
סבתה. היא התביישה בעצמה עכשיו, כשראתה נערה צעירה יוצאת מבית
הקברות.
לקח לה די הרבה זמן למצוא את הקבר. המקום הזה התמלא כל כך בשנה
האחרונה, היא נחרדה. כשמצאה אותו, מיד הניחה אבן בטקסיות על
המצבה ומשהו בה רצה לברוח משם, אבל היא לא נתנה לעצמה. לראשונה
בחייה, היא עמדה מול תלמיד שלה, חסרת תשובה, והמצבה שלו זעקה,
"למה?".
למה, היא מלמלה אף היא למצבת האבן, למה? איך תעמוד מחר מול
שלושים וחמישה תלמידים נלהבים שעומדים לסיים תיכון ותשקר להם
שהם הולכים להתחיל את החיים? כמה מהם לא יתחילו את החיים
האמיתיים אף פעם? כמה פעמים בשנה היא תגיע בוכה למקום הזה? כמה
עוד נערים לא יזכו לאהבה ולחופש, לחיים אמיתיים, לאישה
ולמשכנתא? למה?
ובעוד היא עזבה את בית הקברות, עזבו אתה כולם, חזרו לחייהם,
ובית הקברות שתק. עצי הברוש המשיכו להפיל בלוטים, העירייה
תכננה להרחיב את החלקה הצבאית, אבק המשיך להתפזר מסביב, וחלק
מהאנשים אפילו שכחו.
כדי לפצות על ההפסד, מהאדמה צמחו להם אפילו כמה פרחים.