בחלקים הכי סואנים של העולם הוא בוחר את הזמן הכי מוזר להגיד.
להקים מהומות, לעורר בי מחשבות, תהיות, תקוות ואולי, רק אולי
אמונה. שם, איפה שהרעש וההמולה ותנועתו הבלתי פוסקת של ההמון
דיה בכדי להעביר אדם על דעתו, כאן הוא עוצר, מסתכל עלי, מחייך.
כמה יקר לי החיוך שלו. מעל לכל הראשים, מעל לחריקות הבלמים,
הצפירות והאספלט האפור הוא עוצר לרגע לאסוף אותי אל חיקו. ואני
באצבעות קפואות מנסה להיאחז, להרגיש, וכבר לא אכפת לי, אני
מוגנת מכל פגע עכשיו, יהיה מה שיהיה.

מתחת לשלט חוצות ענק שמודיע באותיות לבנות ש"אין סוף לסקרנות",
היד שלו מתחת לחולצה שלי, מחשבות נודדות רחוק, ספק מכרסם את מה
שנשאר מהמחשבה הצלולה.

על גג העולם בעת דמדומים אני מנסה למצוא את זה בו, למצוא את זה
בסופו של דבר בעצמי. קור בידיים, הגוף רועד, חושך.

ושוב אל ההמולה הסואנת: פרצופים חסרי שם וזהות , אפיזודות
חולפות. ידיים שלובות, מבטים נעולים - הוא עלי, אני עליו. והוא
קורא את מה שאני לא מסוגלת להגיד מהעיניים שלי, מעטים האנשים
שיכולים לעשות זאת.

הוא רוצה ממני מילים, ואני רק שותקת, מחייכת, אני יודעת עד כמה
זה מעצבן אבל זאת אני. את העצב שלי למדתי לבטא, אפילו באופן
רהוט. אבל איך מבטאים משהו חדש? איך נותנים לזה שם?

הוא מסתכל ולא מבין למה אני שותקת, ואני חושבת שבעצם אף פעם לא
ידעתי, לא לדבר, לא לגעת, לא להרגיש. אבל מכירה את כל התיאוריה
על סעיפיה, כאילו שזה אי פעם הספיק למשהו.

אז מה אני אמורה לעשות עם האיש הזה שלוקח את היד שלי והעיניים
החומות שלו גורמות לי לרצות לבכות מאושר? האיש הזה שהרס לי
במשפט אחד תיאוריה של שנים, ששינה בכמה שעות את איך שראיתי את
החיים עד עכשיו? האיש הזה שעכשיו בגללו (או שמה בזכותו) אני
אצטרך איכשהו להתרגל לעובדה שפעם אחת, רק פעם, השגתי את מה
שייחלתי לו כל כך?  

ברקע שירים ישנים בעברית, אבל רק ברקע שלי, קר, חם, דקירות
בחזה, חוסר שעות שינה, אורות בוהקים, המוני אנשים, חצאית לא
נוחה והוא אוהב אותי.

ואני, אני לא יודעת, אז אני שותקת ומקווה לטוב. אף פעם לא
אהבתי באמת, לא באופן טהור שכזה, לא מקולקל. רק אלוהים יודע אם
נשארו בי מספיק יכולות,  והשד יודע אם הן היו שם מההתחלה.

ת"א בין הכבישים, שמונה בערב והוא אוהב אותי, ואולי בעצם ככה
זה אמור היה להיות...