הוא הביט בי במבט מתגרה, נשך את שפתו התחתונה עם שיניו
הקדמיות, העקומות, תוך כדי הזלת ריר והשמיע קול דוחה. שוב.
שמונה שנים של התעללות מתונה אך בלתי פוסקת. אינקוויזיציה
איטית והורסת. כל עצב שהיה קיים אצלי באיזשהו שלב נמרט על ידו
באכזריות. שנאתי אותו. כל מי שאי פעם טען שאני אוהב אותו בסופו
של דבר כי משפחה זה משפחה, אחרי הכל, טעה. שנאתי אותו. בשלב
הזה, אחרי בערך שבע עשרה בקשות שהשמעתי בדקה האחרונה שיפסיק
לעזאזל, עם הגועל נפש הזה כי אני אוכלת, כלו כל הקיצים.
בהיתי באוויר וראיתי בעיני רוחי איך אני ניגשתי אליו, מביטה
ללא מורא הישר בעיניו הירוקות הקטנות, בחיוכו השמח לאידי,
בשיער הג'ינג'י הפרוע, מחייכת, בוהה. דוידי, דיי.
פפפפפפפפפררררצפרפפ.
אני אחייך אליו שוב. אאחוז בסנטרו מצד אחז ובקדקודו המטונף מצד
שני. חבל, יכל להיות ילד נחמד ללא החינוך הכושל של הוריי.
יכלתי לשמוע בעיני רוחי את הקראנץ' הארוך והמענג שאני אשמע
כשהמפרקת הקטנה שלו תתרסק. יכלתי לדמיין את התנוחה הלא טבעית
בעליל, המעוותת כל כך שראשו יתפוס לאחר הסיבוב המבורך. המבט
המזוגג שיתפשט בעיניו. הרגשתי את גופו הקטן מתמוטט לרצפה לאחר
שכלום לא יחזיק אותו יותר, ישמע רעש עמום מכיוון שיש שטיח
בסלון שלנו. יכלתי להרגיש את החיכוך של העצמות בכל פרק מפרקי
אצבעותיי, תחושה שהתפשטה בין רגע אל כל מפרקי גופי הדואב. עיני
יעצמו בעונג בל יתואר וצמרמורת של עונג תעבור בכל גופי. הוא לא
יצרח, הוא פשוט ישתוק. לשם שינוי, פעם ראשונה בחייו, התולעת
המתועבת תשתוק. הוא יפסיק להיות כפוי טובה נוראי. הוא פשוט
יפסיק.

ניערתי את ראשי ומיקדתי את המבט. הוא ישב שם מולי, מלטף
בברוטאליות מזעזעת את החתול. רעד אחרון של עונג עבר בגופי לזכר
הקראנץ' המבורך, ופשוט יצאתי מהחדר.