לא בא לי לקום בשבע בבוקר בשבת לים. "אבל אבא, אנחנו יוצאים עם
חברים ואני לא יודע מתי נחזור", אני מתנצל. "לא נורא, רק אם בא
לך. מה כל שבוע אתם יוצאים עד מאוחר? אני כבר משעה שש שם. אני
אקח בכל מקרה עוד מטקה". "טוב, אבא, אני אראה. אני אנסה", הלב
נקרע לי. אני יודע שהוא כל כך רוצה שאני אשחק איתו מטקות. רק
כמה דקות. אבל זה שווה לו זהב. עכשיו כשהוא כבר שנים בפנסיה.
זה כל מה שנשאר לו.  "תעזוב את הילד", אני שומע את אמא שלי
ברקע, "תן לו לישון. כל השבוע הוא עובד קשה. לפחות בשבת תעזוב
אותו. הוא כבר בן שלושים.  מטקות, מטקות. כל שבת אותו דבר".
"אני לא מכריח אותו", אבא עונה לה ומדבר אליי, "מה את קופצת
מכל דבר? רק תדע לך שעכשיו זה הזמן הכי טוב של השנה". "טוב,
אבא, אני חייב ללכת. מחכים לנו למטה". "טוב, לילה טוב, סעו
בזהירות. אמא מוסרת דרישת שלום לשרית", הוא מנתק.

תמיד אותה הרגשה מחורבנת. עכשיו יקח לי שעה עד שזה יעבור לי.
וכרגיל ישאלו אותי אם קרה משהו. לא, לא קרה כלום. סתם אותו קטע
עם אבא שלי. למה אני לא יכול להגיד לא? פשוט לא. מצטער, אבא,
אני לא יכול לקום כל כך מוקדם בבוקר.  אבל הוא התרגל. הייתי
הולך לשחק איתו כמעט כל שבת. מכין שעון לשבת בבוקר. איזה
טירוף. אבל לא רק בשבילו. הייתי נהנה. ככה הייתה לי את  כל
השבת פנויה. קם בשש, מטקות בשבע, ארוחת בוקר אצל ההורים בתשע,
בעשר אני בבית בחזרה. כל זה במקום לקום בשתים עשרה כרגיל. היה
שווה. אבא שחקן מטקות טוב. לא מאלה שאתה עוצר להסתכל עליהם,
אבל טוב. הוא מבקש כל הזמן שאני אנחית לו כדורים. הוא אוהב
לשחק הגנה.  הנחתתי, אבל לא חזק מדי. כל כך שמחתי כשהוא ליפף
את התחבושת סביב הידית של המטקה כדי שלא יהיו לו יבלות. זה
הראה שהוא רציני בנושא. יש לו תחום עניין. זה גם משהו בריק הזה
של הפנסיה. כשהחיים שלך הופכים להיות גוש זמן אחד גדול שאין
הבדל בין בוקר לצהריים לערב ללילה. אין מטרות. נשאר לשרוד.
ולחכות למחלה. או למוות. מה שיבוא קודם. אחרי המשחק בינינו אני
בדרך כלל מתיישב תשוש על החול. הוא נכנס למים הקרים בקפיצה
ויוצא לריצת ספרינט לאורך כל החוף. הפעם כן עוצרים להסתכל. הוא
רץ קצת מצחיק. כמו רקדן בלט. על קצות האצבעות. והוא רץ מהר.
מאד. כאילו שהוא מנסה להוכיח שהוא עוד חי. ממש דיאלוג עם
המוות.

"שלום, אני המוות, באתי לקחת אותך"
"לא כל כך מהר, חביבי"
"מצטער אבל על פי הרישומים שלנו אתה בפנסיה. די זקן. נראה לי
שהגיע הזמן"
"זקן? אדוני, שים לב לריצת ספרינט הזו. כל החוף מסתכל. צעירים
בני עשרים כבר היו מחזיקים מותניים.  והמטקות. שמת לב לתחבושת
סביב הידית? לא שמתי אותה בשביל איזה משחק או שניים. זה תחבושת
לשנים."
"אבל, אדוני-"
"מצטער, אני חייב לרוץ. שמור על עצמך"

לפני חצי שנה פגשתי את שרית. עברנו לגור יחד לפני חודשיים. מאז
אני כמעט לא מגיע לים. אני כבר כמעט לא הולך לישון מוקדם בימי
שישי. בתקופת הלבד היה לי כל כך עצוב בימי שישי שלפעמים הייתי
הולך לישון בעשר. אבל עכשיו זה סיפור אחר. אנחנו מבלים כל סוף
שבוע עד השעות הקטנות. כאילו מחזירים את השעות האבודות של
הלבד. חזרתי לקום בשתים עשרה בשבתות. ואם אנחנו כבר קמים מוקדם
מנצלים את זה לסקס ואיזה ארוחת בוקר בבית קפה השכונתי. שרית
התרגלה ל"איומים" שלי שמחר אני קם מוקדם לים. היא ידעה שאין
סיכוי. פעם אחת היא אפילו ניסתה לנענע אותי "הי, קבעת עם אבא
שלך, זוכר?" אבל התהפכתי לצד השני.  היה איזה יום שבת שכבר
כמעט קפצתי מהמיטה, אבל שרית חיבקה כל כך חזק. אז ויתרתי. בערב
כשאנחנו קופצים להורים שלי אבא  מסתכל עליי בחיוך "איזה ים
הפסדת היום. תענוג. לא נורא שבת הבאה".  כן, שבת הבאה. אני כבר
אתכנן את הזמן שלי נכון. יום שישי אחד נלך לישון מוקדם. אני
אחזור הביתה עוד לפני ששרית תפקח את העיניים. שרית מסתכלת
עליי. היא יודעת על מה אני חושב.

כבר חודש הוא לא משחק. בעיות בברך. תחבושת ענקית סביבה. הוא
קצת עצוב. אמא אומרת שהוא הגזים עם הריצות. חושב שהוא בן שש
עשרה. מזמן היא אמרה לו שינוח. אבל הוא עקשן. השבוע הורידו לו
את התחבושת.  הרופא המליץ על מנוחה ארוכה. הוא התקשר לקבוע
איתי מחר בבוקר בים.  

חזרנו הביתה בחמש לפנות בוקר.  הכנתי שעון לשש וחצי. יותר
נכון, המצפון כיוון את השעון. אמרתי לשרית שקבעתי עם אבא שלי
בשבע בים. היא חייכה ולא ענתה.  אני מוכרח לנסות. הוא כבר חודש
לא משחק. הוא כל כך ישמח לראות אותי שם. נראה כאילו הוא כל כך
הזדקן בחודש הזה. כאילו הזיקנה רק חיכתה שהוא ישאר בבית. הוא
רץ, משחק, קופץ.  אבל רגע אחד הוא נשאר לשבת, והזיקנה קפצה.
אבל הוא לא ייכנע בקלות, אני מכיר אותו. קמתי בתשע. אני עוד
יכול לתפוס אותו לאיזה חצי שעה. שרית ישנה. נשארתי עם המכנסי
פיג'מה ושמתי חולצה קצרה.  לחשתי לשרית "עוד שעה אני פה"
ויצאתי. טסתי כל הדרך. שבת בבוקר. אנשים מטיילים להנאתם בשמש
אביבית. ואני טס. הגעתי בתשע וחצי. השקפתי מהטיילת. הוא לא היה
במקום הקבוע על החוף. ירדתי למטה. הוא כנראה חזר מוקדם מהרגיל.
אבל אני חייב להיות בטוח. אני לא רוצה להתקשר לאמא שלי כי היא
נלחצת מהשיחות האלה. ולאבא שלי אין נייד. הלכתי לאורך החוף.
תחילת הקיץ. עדיין לא מספיק חם לשחות אבל ההמונים כבר ממלאים
את החוף בטיולים רגליים. הלכתי עד קצה החוף. לשני הכיוונים.
כלום. אני עייף. לא שתיתי כלום.  איפה הוא?  אני רואה את
החברים הקבועים שלו. אבל הוא לא ביניהם. טוב, בטח חזר. הוא לא
אהב את החוף כשהוא היה עמוס. חזרתי הביתה.

"איפה היית?", שאלתי בטון תוקפני כשבאנו לבקר בערב.
"מה? באת לים? איך לא ראיתי אותך?", אבא שאל בפליאה.
"בטח שבאתי. קבענו, לא? הייתי שם בתשע וחצי"
"אה, תשע וחצי.  הלכתי לנוח בצל ליד הסוכה של המציל.  אמרתי
לחברים שאם הם רואים את הבן שלי שיקראו לי. לא ראית אותם?"
"ראיתי. אבל חשבתי שכבר הלכת. איזה חום היה"
"כן, היה חם. אבל איזה מים. לא נורא, שבת הבאה"
.אבא נפטר למחרת.