נולה אדאמס / אנטיגונה |
גופך מוטל על החול.
האדמה רוויה בכאב
ומשהו כבה בתוכי, בדמדומי
ערב אשב לצידך.
מטהרת דמך ביין לבן יבש
גוף נמק
אל מולי, ודמעות כבדות סוגרות את עיני.
אתה רוצה לנוח,
תקוותי נפרמות, חוסר אונים מקנן
בין הראש ללב
אני נקרעת.
יודעת שכדי לתת לך את שהבטחתי
צריכה אני להרפות ממאחזי
בחיים.
נשמתך תלויה באויר
והבל צחוקך מבקש ממני
ללכת.
ואני מישירה מבט וצועדת לעבר
גורלי.
תמונה מהספר אנטיגונה נתנה בי רצון לכתוב
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|