ילדה גדולה
כשהיא הייתה ילדה קטנה, הייתה הילדה החמודה, הנסיכה של אבא,
הבובה של אימא. היא הייתה משחקת עם הבובות, ישנה עם הדובי שלה,
משחקת בחולות. היא חיה בתוך בועה, בעולם מושלם של אהבה. זכוכית
עבה הפרידה בינה לבין הלכלוך של העולם, תמיד כל כך נקייה, כל
כך טהורה, תמימה.
היא ראתה את מה שקורה מאחורי הזכוכית, אבל היא אף פעם לא
הבינה, היא אף פעם לא התלכלכה. ההורים דאגו שזה יהיה כך. אולי
הם טעו? אולי הם עיוורו אותה? אולי הם האחראיים לסבל שלה?
אולי. כנראה לעולם לא נדע.
היא גדלה, לקחה פטיש ושברה את הזכוכית. היא יצאה מהבועה וזה בא
לה במכה חזקה. היא לא הבינה את מה שראתה. היא לא הייתה מוכנה
לזה. כל חייה התנהלו בתוך בועה מושלמת. כל השנאה הזאת והזלזול
היו זרים לה. היו ימים שהיא רצתה לחזור אל ההורים, לחזור להיות
הנסיכה,הילדה החמודה, וההורים תמיד רצו לקחת אותה אליהם בחזרה,
כי בשבילם היא עדיין הייתה אותה הילדה קטנה.
ובכל זאת משהו החזיק אותה באותו מקום. אולי היה זה כוח הכבידה,
ואולי הרצון לעצמאות.
היא הייתה  בתרדמה כל כך הרבה שנים. היא התעוררה סופסוף וכל
האמת שטפה את עיניה. פתאום הכל נראה לה שונה. השלמות התנפצה
בפנייה. היא כבר לא הרגישה באותו צורך עז בתמיכת הוריה. היא
שמחה,היא כל כך שמחה שהתחילה לחיות.
היא ראתה כאב וראתה שמחה. היא ראתה מוות. היא הרגישה מאוהבת.
היא הרגישה מנופצת. היא הרגישה מושלמת. היא הרגישה את החיים
זורמים בעורקיה.