לפעמים אני מביטה אחורה לעבר, לראות את מה שהיה וגרם למה
שיהיה. היום אני כבר מבינה שכל מה שאנו עושים, יוצר השפעות על
כל הסביבה. אני יודעת שהוא רואה אותנו, נותן לנו לבחור וגורם
לנו לשלם על כל טעות שאנו עושים. הוא מברך אותנו כאשר אנו
עושים דבר הנכון, אבל מזכיר לנו בכל פעם שאנו בוחרים לא נכון.
פעם לא ידעתי שהוא שם. היום אני כבר יודעת וממתינה. מנסה בכל
יום לכפר על העבר, אבל משום מה, לא ניראה לי שזה מספיק. שרה
אמרה לי להירגע קצת ושהוא אוהב אותנו, לכן הוא יסלח לנו בסוף,
אבל אני לא בטוחה אם הוא יוכל לסלוח לי. העבר שלי מתחלק לכל כך
הרבה תמונות, בכל אחת אני מוצאת פגמים רבים כל כך. איך יוכל
לסלוח לי, אני בוכה לידה והיא בחיוך של אם מחבקת אותי, תוך כדי
תפילה חרישית לאל שבמרומים, שייקח ממני את כל השדים שבי ויחזיר
את הילדה הטהורה שהייתה בי כאשר נולדתי. אני מניחה לה להתפלל
וזורמת לעבר בעצימת עיניים מכוונות. איפה אני היום ואיפה הייתי
פעם, שואלת את עצמי, בזמן שמראות ישנים עולים לחלל זיכרוני
ומעוררים תחושות ישנות.

תמיד הייתי אנטי' אני לא יודעת אפילו למה. אמא סיפרה לי שאפילו
כאשר הייתי ממש קטנה, סירבתי לקבל חלב. אני רציתי בקבוק וגם אם
הסכמתי, אז אני זאת שבחרה את השד הנכון, זה שהתאים לי. אני לא
יודעת מאיפה התכונה הזו באה אלי. אבא אומר שאין משהו כזה
במשפחה שלו וגם אימא מתעקשת שאין לה מישהו, שאמר כל כך הרבה
פעמים לא. אפילו כאשר היא הציעה לי את מה שהיא ידעה שרציתי.
אמרה לי שהייתה הולכת  בשיטה פסיכולוגית כאשר הייתי קטנה, אחרת
גם לארטיק הייתי מסרבת.

אני זוכרת, יום אחד בגן. זה אחד הזיכרונות הראשונים שלי. הגננת
החליטה על יום בריכות. היא מילאה איזה חמש או שש בריכות במים
והכניסה את כל הילדים בגן אליהן. אני זוכרת שהתרגשתי, כי אימה
קנתה לי אז בגד ים ראשון. אבא אמר לה אז שאני לא צריכה, כי אני
עדיין קטנה והיא כמעט הסכימה כאשר אני התעקשתי. אז הם קנו לי
בגד ים וכאשר כל הילדים היו במים, אני לא בטוחה למה, לא הסכמתי
אבל בשום אופן לא הסכמתי, להיכנס לבריכות האחרות. הגננות היו
מוכנות לתת לי אפילו בריכה משלי אבל אני סירבתי. טיפסתי על
הברזלים שהבנים היו מטפסים עליהם בדרך כלל וצפיתי בילדים
האחרים משפריצים מים. הגננות וויתרו לי אחרי זמן קצר, בגלל שאר
הילדים שהיו צריכות לשים אליהם לב ואני ישבתי על הברזלים צופה
בהם. אני זוכרת איך קנאתי בילדים, אבל לא יכולתי כבר אז לרדת
מהברזלים אחרי שאמרתי לא. אני חושבת שאני זוכרת את הזיכרון
הזה, בעיקר כי אחר כך, כאשר שטפו בצינור את כל הילדים האחרים,
הם חייבו אותי גם לעמוד בשורה עם כולם, כאשר השפריצו עלינו
מהצינור. אני זוכרת שבכיתי הרבה והם לא הבינו למה.הגננת
והעוזרות חשבו שזה בגלל שלא הייתי במים, כי לא רציתי גם עכשיו
להיות בצינור. לא יכולתי להסביר להם שכל מה שרציתי בזמן שהן
השפריצו עלי עם הצינור, זה להיכנס לאחת הבריכות ולהשפריץ עם
אחד הילדים האחרים בגן.

אני זוכרת עוד מקרה אחד בגן, כאשר באו שני אנשים לתקן איזה
ברזל, הם היו צריכים אז לרתך אותו. אני לא ידעתי אז למה, אבל
הם הסבירו שאסור להסתכל, אז הגננות הרחיקו את כל הילדים משם
והסבירו שלא להסתכל. הן לא ראו תוך כמה דקות, אני הייתי שוב על
הברזלים שלי, מסתכלת על האור החזק שיוצא מהעבודה של האנשים
האלו. באותו לילה בכיתי הרבה, כי כאבו לי העיניים. אימא לא
ידעה למה ורצתה לקחת אותי לבית החולים. אני זוכרת שאבא התעקש
שאין צורך, כי הגננות סיפרו לו, איפה הייתי כאשר כל הילדים
האחרים שיחקו. הוא כבר אז ליטף אותי על השיער, ליטוף של אבא
ואמר לי שהולך להיות לנו לילה קשה. אני לא ידעתי אז למה הוא
התכוון. שלו יהיה לילה קשה אולי הוויכוח עם אימא אולי זה שיכאב
לו לראות אותי בוכה.

הרבנית עזבה אותי לנפשי, יש לה עוד דברים לעשות והיא צריכה
ללכת להתפלל. אני מסדרת את כיסוי ראש שלי ויוצאת מהבית שלה.
היא כל כך נחמדה אלי. רעות חברה שלי, הציעה לי ללכת אליה. אמרה
שאני לא חייבת לחזור בתשובה, אבל אולי היא תוכל לעזור לי. אמרה
שיש לה הרבה ניסיון אם נשים פגועות ואני אז הסכמתי. לא האמנתי
איזה שינוי אני אעבור בזכות המפגשים איתה. היא הייתה ראשונה
שממש לא רציתי לומר לה את המילה לא. היה לה אור בעיניים בכל
פעם שהיא דיברה והיא תמיד חייכה. תשובות לא תמיד היו לה, אבל
בדרך כלל היא הייתה מחזיקה לי את הידיים, מביטה לי בעיניים
ואומרת שהכול ברצונו. עיניה זהרו כאשר היא דיברה וראיתי שהיא
מאמינה בזה, בעוצמה שמעולם לא הכרתי.

בחדר שבו אני יושבת יש ספה אחת, היא קוראת לה הספה של אלוהים.
"פה בוכים לאלוהים." היא אמרה לי את זה די מזמן. זה לא היה
במפגש הראשון שלנו. אז היא בכלל לא אמרה לי משהו בסגנון, אלא
דיברה איתי כאישה לאישה, נותנת לי להיפתח כמו שלא נפתחתי לאף
אחת לפני כן. אפילו לא לחברות הטובות ביותר שלי. מקבלת כל מה
שאני אומרת ומחייכת אלי ברוך, עם הרבה אהבה. היא ביקשה ממני
לבוא שוב, אם אני רוצה ואני לא יודעת למה? הסכמתי אז. היום אני
יודעת שזה בזכותו, השם גרם לי לבחור טוב הפעם. מאז אני הולכת
בדרכו, מתחזקת בכל פעם מעט יותר. היא עוזרת לי, עונה לי על
השאלות שלי. לא דוחקת בי, אומרת שכל מה שאני עושה זה טוב
בשבילה. היא אישה טובה הרבנית, אני מרגישה אצלה כמו שהרגשתי
אצל אימא, כאשר סיפרתי לה על החבר הראשון שלי.

אני עולה בהתרגשות הביתה, סוף-סוף אימא תהיה מרוצה ממני. לילדה
שלה יש חבר. היא כבר התחילה לדאוג לי. כבר עלק היא דואגת לי
יותר מידי זמן, בתקופה שלה לכל אחת בת 16 היה חבר ולי? אני
אוטוטו מסיימת ללמוד, הגיל 18 כבר כל כך קרוב ואני אפילו לא
מראה ניצנים של עניין במין השני. לכל החברות שלי יש איזה שהוא
זנב שהולך אחריהן ומלטף אותן. איזה זנב שהן הולכות לרקוד איתו,
במועדונים שעדיין אסור להן להיכנס אליהם, בגלל שמוכרים שם
אלכוהול. לכולן יש, חוץ מאילו שנראות רע וגם לחלק מהן יש, אני
לא בטוחה למה. זה לא שאני לא שמה לב אליהם, הם מקרקרים סביבי
כמו תרנגולים כבר הרבה זמן. אני חושבת שכבר מגיל 16 שמתי לב,
שהם מתנהגים שונה אצלי, מאשר אצל אחרים. הם יותר מאופקים משום
מה. מדברים, משוויצים על מה שעובר עליהם, שואלים אותי אם אני
רוצה לבוא איתם לסיבוב, ברכב החדש שאבא שלהם קנה להם, או במקרה
היותר גרוע זה שהם קנו לעצמם. בזכות העבודה שלהם. הם נורא גאים
ברכב למרות שנראה כי הרכב עוד רגע חוזר לעולם שממנו הגיע.

אבל אני הייתי עצמי לפחות עד היום, יריב הפתיע אותי, בעקשנות
שלו. הוא היה בחור ימני, שחור כזה שכמעט ואין בבית הספר, אולי
בגלל זה המצב אצלו היה שונה מאשר אחרים. אולי בגלל שהרגשתי
כמוהו, בתוך המון שאני לא שייכת אליו, נתתי לו להיכנס לעולם
שלי. הוא ניסה כמה פעמים לגשת אלי וזכה כמו כל שאר הזנבות, בלא
מובן בהחלט, אבל הוא סירב לוותר. אני לא בטוחה איך, אבל הוא
הצליח אפילו לעבור לכיתה שלי, מתי שהוא באמצע השנה. אני לא
זוכרת ששמעתי על משהו שעבר כיתה, אבל יכול להיות שבגלל המצב
שהוא היה, השחור היחיד בבית הספר האשכנזי שלנו, נתנו לו. בטח
התלונן שמציקים לו או משהו כזה.

היה לו שכל, גיליתי את זה רק לפני כמה ימים. כאשר הוא עוד
גישש, הוא הורחק כמו כולם ודי מתוך הרגל, יותר מאשר בגלל
שסירבתי. באחד השעורים קיבלתי ממנו פתק, שבטח עבר בכל הכיתה
שבו הוא ביקש לדבר איתי. אני קצת הופתעתי, אולם בגלל שהמורה
קלטה את זה ודי דרשה להקריא את זה בקול מול כולם, אני הסכמתי.
לא היה לי לב, לראות אותו מושפל כל כך ולא לדבר איתו לאחר מכן.
אני זוכרת איך החברה בכיתה צחקו עלי.זוכרת כמה לחישות על בתולת
הברזל יותר, אבל מסתבר שהעקשנות השתלמה.

אני כמובן נכנסתי באימא ואבא שלו, כאשר התחלנו לדבר. הסברתי לו
עד כמה אני לא אוהבת, שמחייבים אותי לעשות משהו שאני לא רוצה.
אחרי שטיפה של איזה עשר דקות הוא רק אמר "טוב" והלך. אני הייתי
בהלם מזה, ציפיתי ליותר, ציפיתי שיאמר משהו, אבל הוא רק אמר
"טוב" והתרחק. אני התרחקתי ממנו וחזרתי לכיתה, מרגישה את גל
הרכילויות העובר בין האנשים בכיתה. הוא חזר כמה דקות מאוחר
יותר, מבטו מושפל, שותק. הבנים האחרים בכיתה צחקקו, כאשר ראו
את המבט שלו ואת הגוף שלו מושפלים. אני ניסיתי שלא להביט, אבל
הייתי חייבת להגניב מבט קטן ולא ממש אהבתי את זה, הוא גם ככה
היה מושפל יותר מידי פעמים, אבל אמרתי לעצמי אז, שהוא סידר את
זה לעצמו, אז שיוכל את מה שהוא בישל. חוץ מזה הייתה לי בחינה
חשובה על הראש וכמעט מייד שכחתי ממנו. טוב אחרי מבט נוסף שכחתי
ממנו למשך שלוש שעות, אז הופיע פתק נוסף. שוב הוא מבקש לדבר
איתי.

הפעם המורה לא קלטה את זה וכאשר יצאתי מהכיתה, ראיתי אותו מחכה
לי. נעמדתי מולו, ממתינה, מראה שאין לי הרבה סבלנות ולידי כמה
חברות ועוד כמה גברברים מהכיתה, שבחנו את האירוע מרחוק. הוא
טיפה הסמיק אני חושבת למרות שקשה לדעת את זה על פי הגוון של
העור שלו. שאל אותי אם אכפת לי לדבר רק איתו ולא עם כל הכיתה.
אני לא בטוחה למה הסכמתי? האם זה כי ריחמתי עליו, או שגם אני
לא אהבתי את זה שכולם נועצים בי עיניים, אבל לקחתי אותו איתי
לדשא. כאשר מצענו מקום שבו היינו יחסית לבד ושהחברות שלי
נמצאות במרחק בטוח מספיק, כדי שלא ישמעו, הוא התחיל לדבר. אני
הייתי מופתעת, כאשר הוא נתן חיוך קטן, כאשר סוף-סוף התייחסתי
אליו. הוא התחיל בהתנצלות על הפתק הקודם והבלגן שסביבו. המילים
שלו הפכו להרבה יותר מהירות, כאשר הוא הבחין כי אין לי הרבה
סבלנות. אפשר לומר שכל הגוף שלי הראה לו את זה, אז הוא הפיל
אותי, כאשר הוא ביקש ללמוד ביחד לבחינה. אני יודעת שלא הייתי
התלמידה הגרועה ביותר בכיתה, אבל הייתי ידועה כבר בתור אחת שלא
ממש אומרת כן. אבל הוא המשיך והסביר לי, שאני היחידה שניראה לו
שתוכל לעסוק בלימודים ולא בדברים אחרים איתו וכל מה שהוא רוצה
זה להצליח בלימודים.

אני מודה שלקח לי כמה זמן לעכל את זה, אפשר לומר שאיפה שהוא
אפילו נפגעתי. הוא סיפר לי אחר זמן מה שהיינו ביחד, כי הוא עשה
את זה בכוונה, על מנת לנסות להיכנס בדרך האחורית. אז אני לא
ממש הבנתי את זה ואולי בזכות זה הסכמתי, כנראה בגלל הפתעה וזה
שרציתי לשלוט במצב, אמרתי "טוב בסדר." והתחלתי להתרחק ממנו.
הוא המשיך אחרי מרוצה מעצמו ושאל אבל איפה...


זה מה שאני זוכרת, בהתחלה ממש למדנו ואז הוא לאט הצליח לחדור
לתוך החומות שלי. היה לו חוש הומור נדיר. טוב אולי לא יצא לי
להכיר חוש הומור של גברברים אחרים, בגלל האנטי שלי, אבל היתרון
הגדול שלו לפחות אז, היה האמת שהייתה בו. הוא אמר כל מה שחשב
בעדינות והוסיף לזה תמיד איזו בת צחוק קלה, שגרמה לי תמיד
לחייך. באחד הימים כאשר סיימנו ללמוד, זה כבר היה כמעט סוף
הלימודים ואיתם הבחינה האחרונה, אני הצעתי לו ללכת לאיזה סרט,
בלי ממש קשר ללימודים. ציפיתי להערה עוקצנית, כנגד בתולת
הברזל, אבל הוא כבר ידע איך לקרוא אותי ושאל אותי איזה סגנון
אני מעדיפה. בדקנו בעיתון והוא נתן לי לבחור סרט שהוא כבר ראה.
אני לא ידעתי את זה אז ורק אחרי איזה שלושה חודשים, הוא העז
לספר לי. כאשר ניגמר הסרט, הבחנתי כי הוא ישן לידי ולא ממש
בוחן ונהנה מהסרט כמוני. הבטתי בו ישן לידי ואני לא בטוחה למה
עשיתי את זה, אבל נתתי לו נשיקה על השפתיים. הוא התעורר מחויך
מהנשיקה והביט לעיניים שלי, שואל אם הוא חולם או ער עכשיו,
כיון שניראה לו כי המציאות והחלום מתערבבים לו. אני השתקתי
אותו ויצאנו מהאולם, הולכים בשקט, בלי שהוא מנסה שום דבר. אני
מודה שקצת הובכתי וכאשר הגענו לבית שלי, הוא עצר, ניראה מעט
עצבני, טוב אולי אני זאת שהייתה עצבנית. "אז אני בא מחר." חייך
לכיווני. "למה לא." עניתי לכיוונו. "אבל לא ללמוד." הוא המשיך
והתקרב אלי מעט. "אז למה." אני המשכתי. "סתם לבוא." המשיך
לחייך וסוף סוף התקרב מספיק כדי לנשק אותי. לרגע כמעט והתרחקתי
כמו שאני רגילה, אבל בחרתי להישאר ובפעם הראשונה אני חושבת
שמעתי ציוצי ציפורים בלילה. הוא השאיר אותי נטועה במקום והתרחק
כאשר הטעם שלו על הלשון שלי. רצתי למעלה במדרגות קומה שלישת,
שוכחת מהמעלית, רוצה לספר לאימא, מתרגשת עד אימה, והיא ישנה,
שכחתי שכבר אחרי שתיים עשרה בלילה. אני חושבת שבאותו הלילה
ישנתי אולי חמש דקות והעיניים האדומות שלי למחרת הראו את זה
היטב.

הרבנית עוד לא חזרה, הספרים היפים שלה פזורים בכל החדר, מול
הספה. אני מרימה ספר קוראת מעט ואז מחזירה אותו למקום. הפכנו
לידידות נפש, כבר יותר משלוש שנים. היום הגעתי אליה בוכה, לא
ידעתי איך להוציא את מה שיש לי, אז רק בכיתי והיא רק חיבקה
אותי, אומרת לי שלא משנה מה קרה, "הוא רואה אותנו." שומע אותה.
לא יכולתי להסביר עד כמה הכאב הגדול חזר. סיפרתי לה כל כך הרבה
עד היום, אבל את הסוד הזה לא העזתי לספר אפילו לה. הסוד הזה
הוא בני לבין אלוהים. היא ידעה שהוא קיים, הסברתי לה שאני לא
יכולה לספר לה, עוד די בהתחלה, כאשר התחלנו להיפגש. הסברתי לה
שאני לא ממש יכולה להיפתח עד הסוף. היא בחיוך מאיר עיניים,
חייכה אלי, אמרה שלכל אחד יש דברים שהם בינו לבין האלוהים ואם
זה צריך להישאר שם, אז שאני אשאיר את זה שם. עד שאני ארגיש,
שהוא מרשה לי להוציא את זה החוצה. שאלתי אותה מתי זה יקרה והיא
ספקה כפיים. "נסתרות דרכי האלוהים." אמרה לי ואני הקשבתי, אז
עוד לא מבינה.

הגיוס לצבא היה מהיר וטוב לי, הלכתי למודיעין. יריב ואני היינו
צמודים כבר כמעט שנה. אני יודעת שהוא היה האהבה הראשונה שלי.
יודעת שלא אשכח אותו. הוא לא מיהר איתי לשום מקום, גם כאשר הלך
לשרת באיזו יחידה סודית של מחשבים, שלא יוצאים כל יום הביתה,
זה לא ממש הפריע לי. היינו בקשר טלפוני כמעט יום יומי. אימא
בטח הייתה בהלם, אם הייתה מגלה שלמרות השיחה הראשונה שאחרי
שסיפרתי לה על יריב. היא הסבירה לי את עולם המין, כמו שהכרתי
אותו בתיאוריה, בטח טוב ממנה. בכל זאת בחורה בת כמעט 18, אולם
עדיין נשארתי בתולת הברזל. יריב לא דחק בי והכיר כל חלק בי
ואני הכרתי כל חלק בו. אבל לשם עוד לא הגעתי. רציתי איפה שהוא,
אותו עד הסוף, אבל האנטי שלי אמר לי להמתין שעדיין לא. הוא
קיבל את זה. למד איך לשחק בי, היה מעלה הצעות לכל דבר, יודע
שאני אומר לא לכמעט הכול, אז אומר משה,ו שהוא לא בטוח האם הוא
רוצה, יודע שלשם נלך. אני הייתי עוד תמימה איתו, אפילו אחרי
כמעט שנה. אולי נתתי לו לשחק בי, כמו שאני שיחקתי באנטי שלי.

אני מצאתי את עצמי בקריה לאחר הקורס מודיעין. לא יודעת איך
נפלתי לשם ואולי אי אפשר לקרוא לזה נפילה, למרות שעם הייתה לי
דרך לחזור אחורה, כנראה שלא הייתי מוצאת את עצמי שם.
עבדתי על כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם. הסיווג שלי היה בין
הגבוהים שהיו בצבא. אני חושבת בטח בזכות יריב, שגם הסיווג שלו
היה מאוד גבוה. הוא אמר לי פעם, שאין מקום בצבא שהוא לא יכול
לדעת או לראות. היות והוא אף פעם לא שיקר לי, האמנתי לו. גם
היום כאשר אני חושבת על זה, אני יודעת שהוא אמר לי את האמת.
באמת היו לו עיניים בכל מקום וכנראה בגלל זה נפרדנו בסופו של
דבר, אבל אני מתקדמת מהר מידי.

היום הוא בהיטק, רחוק ממני, עוד מידי פעם שומעים עליו, איך הוא
מצליח פה ושם. אם הייתי קוראת עיתונים, הייתי בטח רואה אותו,
אחת לכמה זמן מופיע שם. אבל אני התרחקתי מהחילוניות הזו. היום
אני כבר לא ממש זקוקה לה. לא איכפת  לי מהפוליטיקה, אני לא
רוצה לדעת לשמוע מי מת ואיפה. אני הרי מתתי בפנים כבר מזמן.
מידי פעם אני חיה ביחד אם הרבנית, אבל המוות שלי כל כך עתיק
בשבילי, למדתי לחיות איתו כל כך טוב, שאני בוחרת להתרחק
מהחיים, בכל פעם מחדש. הרבנית יודעת את זה ומנסה להחזיר אותי
לחיים שונים ממה שהיו לי. היא אומרת שניסיתי לחיות בצורה אחת
ואולי כדי שאני אנסה בצורה אחרת, אז אני משתנה ומתחזקת. אולי
מתי שהוא, אני אבחר לחיות אחרת, כרגע אני עדיין מתה מבפנים
ואולי טוב לי אם זה.

מתי הסיפור האמיתי התחיל? מתי השתנו החיים שלי בלי הכר? אני לא
בטוחה. זה היה עוד כאשר הייתי עם יריב בזה אני בטוחה. אני
חושבת שזה היה כאשר דיברתי איתו, באחד הטלפונים שאסור לדבר בהם
ללא צורך. ליריב היו את כל המספרים והוא זה שהתקשר אלי. אחת
הבנות האחרות ענתה, אבל הוא למרות שאסור, בכל זאת טלפון אדום
ביקש אותי. הייתה לו את החוצפה הזו, של לעשות מה שהוא רוצה.
הוא הסתבך בגלל זה בצבא כבר כמה פעמים, אבל הוא ידע לשחק בהם,
כמו שהוא ידע לשחק בי. אני חושבת שכמות התקלות שקרו במקרה, בכל
פעם שהוא היה מוענש, גרמה לכך שהם יפסיקו להעניש אותו. רוב
החברה במקום שהוא היה בו, היו מספיק חכמים להבין את זה בפעם
השלישית, שהוא עשה להם תרגיל וסירב לתקן משהו, שגרם לבעיות
בלשכת הרמטכ"ל. הם איימו עליו אז בכל דרך שהיא. הוא סיפר לי
כאשר נפגשנו בבית באחת החופשות שלו. אבל הוא רק הרצין ואמר להם
שבגלל העונש, הוא לא מרוכז מספיק וזה בטח ייקח לו כמה ימים
למצוא פיתרון לבעיה. רק כאשר מפקד הבסיס שלו קרא לו לשיחה
והבהיר, שהם יתחשבו בו במידה והוא יצליח לפתור את הבעיה יותר
מהר, הוא ניגש ופתר את זה בשעה. הם לא ידעו שהוא יכול לפתור את
זה בשלוש דקות ואפילו פחות, אבל הוא היה מספיק חכם שלא להפיל
את עצמו. הם היו מרוצים כל כך ששכחו שהוא בעונש ריתוק, בגלל
שטות אחרת. אני חושבת שהוא אפילו קיבל שם מצטיין פעם אחת.

אז אנחנו מדברים ואחד הקצינים קולט אותי, אני לוחשת ליריב שאני
חייבת לסיים. כאשר הקצין מתקרב מביט בי בעיניים שלא נתקלתי
בדומות להן בחיים. אני לא בטוחה עד היום למה, אבל הן היו
שונות. הן היו כחולות ירוקות והייתה בהן עוצמה, יותר חזקה מאשר
של הרבנית שלי היום, כאשר היא מתפללת לאלוהים. הוא הביט בי
וכבש אותי מייד, אני לא ידעתי את זה אז אבל הסמקתי כמו ילדה
קטנה. אני לא בטוחה, אם בגלל שהוא תפס אותי עם הטלפון האסור,
או בגלל העיניים שלו, אבל כנראה שהוא שם לב לזה. הוא חייך חיוך
שכנראה רגיל אצלו, אבל יחד אם העיניים שלו, זה הזכיר לי מלאך
מהסיפורים שקראתי פעם בבית הספר. אני לא בטוחה על מה דיברנו,
אני לא בטוחה אפילו אם סגרתי את הטלפון, אני חושבת שכן אבל אני
זוכרת שהבטחתי לו שניפגש לקפה מתי שהו. הוא אמר, שרק כך הוא
ישכח מהטלפון, לא יודע שהייתי מסכימה גם אם לא היה בכלל טלפון
בסביבה.

אני לא יודעת עם העולם מוזר או לא, אבל באותו הרגע, הייתי
הולכת איתו לקפה. אני חושבת שהייתי הולכת הרבה יותר רחוק, אם
הוא היה רק מבקש. הוא כישף אותי ואני כושפתי, המבט שלו הופיע
לי בלילות. יריב לא הצליח להבין את זה בהתחלה, אבל כול האהבה
שהייתה לי בשבילו עד אותו מפגש, כאילו זזה הצידה. עדיין
דיברנו, עדיין התנשקנו, אבל הדברים פשוט השתנו אצלי. כאילו
האיזון ההורמונאלי בגוף שלי עבר שינוי קיצוני ומה שנישאר עכשיו
בשבילי, היה אותו קצין, שגיליתי ששמו היה עודד אחרי זמן קצר
ושכל הבחורות בקריה פלוס מינוס עקבו עכשיו כנראה מאותה סיבה.
אותו קצין שהתחבר לי לחלום והביט בי בעיניים מדהימות. אני לא
יודעת מה קרה לי ואיך אבל כנראה יש הורמונים בגוף שמשתנים בלי
שיש לך שליטה עליהם.

יריב ואני נפרדנו אחרי קצת יותר מחודש, אני חושבת שהוא הבין
ובדק באמצעים שלו והיו לו הרבה. הבין שאני כבר לא שלו. הוא לא
כעס ואפילו שבכיתי כאשר הוא אמר לי שהוא כבר לא חש ממני, את מה
שחש עד לפני זמן לא רב. לא יכולתי להסביר לו, כי הקצין נימצא
אצלי בחלום וכי העיניים שלו תקועות לי במוח באיזו שהיא נקודה
ומסרבות לעזוב אותי.

אני לא בטוחה למה אבל בכל הזמן שנישאר בצבא, לא הצלחנו להיפגש
לקפה. היינו מידי פעם נפגשים אקראית. כנראה בטעות, אולי לא.
בכל זאת עבדנו די קרוב, שני משרדים חופפים, אבל למרות שבכל פעם
נושא הקפה היה עולה, לא יצא לנו אפילו בזמן עבודה לשבת על כוס
קפה.  תאמת לא ידעתי אם לומר לו, שקפה זה לא הזה שלי, אבל הזמן
עשה את שלו והצבא חלף ביעף ויום שחרור שלי הגיע.

כמה ימים לפני כאשר עשיתי מסיבת שחרור עם החברות בקריה הוא לא
היה. הבחנתי בזה אבל התרגשתי יותר מסיום הצבא, אז זה לא ממש
הפריע לי. חופשת השחרור הייתה שבוע מסכן אחד, שלאחריו הייתי
צריכה להתייצב בבקו"ם, לומר שלום למדים סופית ולצאת לחופשי. לא
שהיה לי רע שם, אבל מקום שלי אסור לומר בו למפקדים לא, היה כמו
גיהינום בשבילי. אני זוכרת איך יריב ניגב לי את הדמעות בתחילת
הצבא, בכל פעם שנענשתי על אי ציות. הם לא היו מסוגלים לקלוט את
האנטי שלי ויריב שהכיר אותי, היה מחבק אותי בכל פעם מחדש, עד
שהייתי שוב מפסיקה לבכות מנסה להסביר. הוא רק היה שוב צוחק
ומסבר לי משהו משעשע שקרה או לא קרה לו ואני הייתי יוצאת מזה.

אני עוזבת את בית הרבנית, הולכת הביתה. כרגיל חשה איזו הקלה
אחרי שאני שם. העולם שוב חוזר להיות יציב. שוכחת את העבר
ומתרכזת בהווה. היא מלמדת אותי בכל פעם עוד כמה דברים. אני
זוכרת שכאשר החלטתי בעזרתה, לנסות דרך אחרת, לא האמנתי שיש
איזה שהוא סיכוי, שאני אראה כמו שאני נראית היום. כיסוי ראש,
חצאית. בבית לא היו אף פעם שיחות על אמונה. אבא האמין שמותר
לאכול כל מה שזז ואין בו ברזל ואמא מעולם גם לא התחברה לדת.
אני חושבת שעד היום מוזר להם המצב שלי. הם היו בטוחים שזה מצב
שיעבור לי אחרי כמה זמן. הם חשבו שזה בגלל הטרגדיה שהייתה לי
שם. הם לא הצליחו להבין את הטרגדיה שלי, עד כמה היא גדולה. אני
חושבת שגם אני עוד לא ממש מבינה אותה, עד הסוף. אני עדיין בוכה
בלילות, אבל היום כבר פחות. "אלוהים עוזר." אמרה הרבנית פעם
ואני חושבת שזה נכון. היום אחרי כל תפילה, אני מרגישה יותר
חזקה. מי היה מאמין פעם, שכמה מילים יכניסו בי כוח, כמו שהיום
התפילות עושות.
אני מגיעה לשכונה שלי, אני מבחינה בבית שלו ושרשת האירועים
חוזרת ועולה לי בראש. אני עד היום לא מבינה למה אני גרה כל כך
קרוב לבית של עודד. איך אני מסוגלת, אולי אני מענישה את עצמי,
בצורה שלא ברורה לי.

עודד ראה אותי ביום השחרור, בבקו"ם. אני חושבת שאיזה גורל
עצוב, הפגיש בנינו. הוא הבחין בי, בין כל האנשים שם הלבושים
בבגדים רגילים ולא במדים. הייתי בטוחה שהוא כבר שכח ממני, אבל
מסתבר שהוא זכר היטב. המילים הראשונות של שנינו היו "קפה,"
שנינו צחקנו והתחלנו לדבר, כאשר ניגמר היום הוא הסיעה אותי
הביתה. הוא לא יכול לדעת, איך העיניים שלי, ראו אות,ו עד כמה
אני עדיין רציתי אותו. המפגש של היום, כל כך הפתיע אותי,
שדיברתי כמו שלא דיברתי אף פעם. הוא נתן לי להרגיש, בחיכו של
איזה מפגש אלוהי. אני יודעת שאם זה לא היה מקרי כל כך, כנראה
שכאשר היינו יושבים ביחד באיזה מקום, כל מה שהייתי עושה זה
שותקת כדג ומביטה בו. אבל המקריות והיום שחרור, מעונש לחופש,
גרמו לי לפרוח. אז דיברתי כל כך הרבה, אני בקושי זוכרת על מה.
אני כן יודעת שהתכוונו להיפגש שוב מחר. לא יודעת למה הוא היה
מופתע שאין לי משהו. אני בטח הייתי מופתעת, כאשר הוא אמר לי
שלו אין משהיא. הרי חצי קריה ואולי יותר, רדפו אחריו בלי שהוא
כנראה שם לב. חצי קריה, כיוון שזו כמות הנשים שהייתה שם. אבל
מסתבר שמכולן, הוא ראה אותי. סיימנו בבית הקפה, הוא הסיעה אותי
הביתה. אני חושבת שהרגשתי כמו בחלום. ראיתי אותנו כבר נשואים,
עם עשרות ילדים, מאחורינו איזה בית בכפר. החיים נראו כל כך
מוארים בבית הקפה ההוא וברכב שלו. לא יודעת למה אבל הוא גרם לי
לחלום.

בנסיעה כל מה שרציתי זה שהוא ינשק אותי. הסתכלתי עליו בזמן
שהוא נהג אלי הביתה, חשבתי האם אני אגש אליו, או שהוא ייגש
אלי. אני לא יודעת למה, אבל נפרדנו בלי אפילו בלחי. נתתי לו את
מס' הטלפון שלי, אני חושבת או שהוא נתן לי את שלו. אני יודעת
שכבר באותו,יום הוא התקשר אלי, מפתיע אותי. כאשר הוא נסע,
הרגשתי שהוא עוזב אותי לעד. לא ציפיתי שהוא אי פעם יתקשר אלי.
יצאתי מהחלום ורציתי לחזור אליו. את יריב אהבתי, בעודד אני
מאוהבת, כבר שנה והיום הזה היה שיא, לא מובן לי. בכל פעם שהוא
הביט בי, הרגשתי נמסה. ידעתי, הוא יהיה הראשון שלי, אני אעשה
לו ילדים, אני אוהבת אותו כל כך, רוצה אותו חייבת אותו.

אימא קראה לי לטלפון, מזל שיש לי בחדר טלפון, אחרת היא הייתה
רואה את הדמעות שלי. מהפחד שהוא נטש אותי. הוא לא יכול לראות
אותי ואת האושר שהיה לי בעיניים, באותו הרגע כאשר שמעתי את
הקול שלו. הדמות שלו ריחפה באוויר מולי ואני חזרתי לחלום, שוב
נמסה למשמע הקול שלו. הזמין אותי לסרט ואני אפילו לו שאלתי
איזה, הסכמתי מייד. הוא לא נישמע מופתע מידי, בטח רגיל שכולן
אומרות לו כן. בסרט הוא חיבק אותי ואני הייתי בירח השמיני, לא
יודעת על מה היה הסרט, בכלל לא היה איכפת לי. כל מה שרציתי היה
לידי, נגע בי, חש אותי ואני הייתי איתו. הוא התרכז בסרט ואני
התרכזתי בו. הוא צחק בסרט ואני צחקתי איתו. כאשר עזבנו את הסרט
טיילנו קצת ואז היא באה. התנשקתי המון עם יריב, הוא למעשה לימד
אותי לנשק, אבל אני חושבת שזו הייתה הנשיקה הראשונה, שלא רציתי
לעזוב את הפה המנשק. יכולתי לנשק אותו לעד, לחוש אותו, את
השפתיים שלו, הלשון שלו. הגוף שלו שהחזקתי בזרועותיי, כמעט
בכיתי מרוב אושר, כאשר נפרדנו באותו ערב, כאשר הוא מבטיח
להתקשר. העיניים שלו זהרו באור יקרות ואני זוהרת איתן.

אמא הבחינה שאני שונה ושאלה אותי, אני נפנפתי אותה ורמזתי
שמדובר בגבר. היא התרחקה מבינה שזה לא הזמן, מאושרת בשבילי.
אבא היה מוטרד בשביל הבת שלו, אבל נתן לאימא לנהל את העניינים
בנושאים של נשים. שוב כמעט לא ישנתי בלילה, בוהה בדמות שלו,
מדמיינת אותו ללא הפסק, נזכרת בו, מחפשת אותו בראש שלי, בונה
עליו חלומות שמעולם אפילו לא הייתי קרובה לחלום עם יריב. כל
דקה הייתה דקה של אושר ודמעות. חשש שהוא לא יתקשר ומחשבה על מה
שעברתי. רציתי לחיות איתו, רציתי למות בלעדיו. החיים לא יכלו
להראות יותר מושלמים ממה שהם היו וכאשר הוא התקשר ושאל אם אני
רוצה לבוא אליו, כמעט צרחתי מרוב התרגשות. הוא שמח שאני שיכולה
לבוא ולי לקח איזה חצי שעה למצוא משהו ללבוש.

הגעתי אליו במונית, לא רציתי אוטובוס, הזמן דחק אותי ורציתי
להיות איתו. הדירה שלו הייתה בתל אביב, באמצע שום מקום. דירת
שני חדרים קטנה. אני לא חושבת שאני זוכרת משם עוד פרטים, חוץ
מהתקרה, אבל לזה נגיע עוד מעט. הוא נישק אותי בכניסה והראה לי
את הדירה, אני חושבת לפחות כיוון שלא לקח הרבה זמן, עד שנצמדתי
אליו והוא אלי. יריב בכל השנים, לא יכול לגרום לי לחוש, מה
שחשתי כאשר הוא נגע בי. החולצה שלי והחצאית ירדו במהירות. הוא
גם הוריד בגדים נישאר עם תחתונים בלבד. ליטפנו אחד את השני,
כמו שלא ליטפתי אף אחד מעולם. כמו שרציתי ללטף את האיש שלי
בעתיד, כמו שרציתי ללטף את הכוכבים והוא ליטף אותי, ואני רציתי
אותו, רציתי יותר, באותו הרגע החלטתי שאני רוצה בו עד הסוף.
באותו רגע החלטתי שתם שלטונה של בתולת הברזל שהייתי, אני
התחלתי לחמם אותו במקום שצריך והוא הבין הרמז. בתוך שניות
אחדות היינו שנינו ערומים. הוא משולהב ואני גם כן.

אני לא יודעת מה קרה לי אז, זה בטח האנטי שהיה, פתאום התחרטתי
רציתי אותו כל כך, אבל לא עכשיו לא ברגע זה, או שאולי כן
עכשיו, אבל לא יכולתי פחדתי כל כך וניסיתי לדחוף אותו מעלי.
הוא הופתע מעט והרפה ממני קצת ואז שוב ניסה. אני רציתי אותו כל
כך והדפתי אותו מעלי במאמץ. הגוף שלי חשק בו דחף את עצמו אליו
והראש שלי המשיך לזעוק, ולצרוח, המילה "לא" יצאה יותר מפעם
אחת, בזאת אני בטוחה בזמן שהוא גבר עלי. אני בכיתי כל כך כי זה
כל מה שאי פעם רציתי ולא רציתי. הוא גמר בתוכי מהר משציפיתי
ואני ברחתי. אספתי את עצמי ואת בגדי וברחתי מהדירה שלו. הוא
נישאר מופתע בחדר מביט בי, תוהה איפה טעה, לא מבין שהוא נתן לי
את כל מה שאי פעם רציתי, אבל שלא יכולתי. הדמעות שלי בדרך
הביתה היו מרובות, אימא פגשה אותי בבית לא יודעת למה היא הייתה
שם ולא בעבודה וראתה אותי. היא דרשה ממני הסבר ואני לא יכולתי
לומר שרציתי אותו ולא רציתי אותו. אני סיפרתי לה שאמרתי "לא."
והוא כן, אבל לא יכולתי לומר שזאת אני, שזה האנטי הדפוק שלי.
הזמן רץ ואני איתו, מצאתי את עצמי בוכה לפני החוקר מהמשטרה, הם
בדקו אותי, שלחו אותי לבית החולים פשפשו בי. הרופא היה מרוצה
כי הוא מצא הרבה מעודד בתוכי. אני לא בטוחה איפה הייתי באותו
הזמן, אבל שם לא הייתי, לרגעים הייתי שוב עם עודד ולרגעים
בלעדיו. לרגעים רואה תיקרה לבנה בזמן שהוא חודר אלי ואני
מתחננת שיפסיק ולרגעים רואה את עצמי רוצה אותו, שימשיך כך
לנצח.

אני עוד קצת בדירה, יוסי יאסוף אותי עוד מעט. אנחנו ביחד כמעט
מאז. הוא מקבל את השינוי שבי, הרי גם ככה הוא שומר מסורת, אז
זה לא מפריע לו. פגש אותי בתחנת משטרה עוד באותו היום שבאנו
להתלונן, חיבק אותי אז ברוך ושאל "אם הוא יוכל לעזור?" אחרי
כמה ימים התקשר, לשאול לשלומי. אני  ראיתי בו כנראה חלק מעודד,
או שאולי הייתי שבורה, אז התחלנו לצאת ביחד. הוא בסדר, לא חכם
במיוחד, לא יפה במיוחד, אבל נאמן מאו., דואג לי כמו אבא לילד,
שאני לא אפגע, לנשק אותי, לקח לו איזה חצי שנה, הוא פחד לפגוע
בי, חמוד שכזה.

אני התנתקתי ממה שקרא לפני שלוש שנים, אני מידי פעם עוד נכנסת
למצבי רוח, אבל אלוהים עוזר לי בכל פעם לשכוח. אולי יעזור לי
לסלוח מתי שהוא. יוסי הזכיר לי אותו היום, בגלל זה רצתי
לרבנית. הוא אמר לי שהוא השתחרר לא מזמן ושאל אם אני אהיה בסדר
אם אראה אותו. עניתי לו אז שיהיה בסדר, מה אני כבר יכולתי
לומר? האם אני יכולה לספר לו, כי אני עדיין רואה את העיניים
שלו חודרות לתוך תוכי מידי לילה, כאשר אני עוצמת עיניים.
אני ממתינה לו בצומת שקבענו להיפגש בה, כמו כמעט בכל פעם שאני
הולכת לרבנית. הוא אוהב אותי אני חושבת, אומנם יש הפרש שנים
בנינו, אבל כנראה שגם אני אוהבת אותו בצורה זו או אחרת.

המשפט טס לי, באותה תקופה. מצבי הרוח שלי היו מוזרים, לרגע
הייתי מאושרת, לרגע בוכה. אמא הייתה צמודה אלי כל הזמן. לא
יכולתי להביט בו בזמן המשפט. אחרי שהעדתי, נתנו לי להיכנס
ולצפות במשפט המתנהל. אני יודעת שכאשר הוא העיד, הוא כמעט לא
אמר כלום. המבט שלו היה כבוי. לא הביט עלי ואני בקושי יכולתי
לנסות להביט בו. האשמה רבצה עלי, ועדיין כל כך רציתי אותו.
ביום שבו הוא נימצא אשם, אני בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן. לא
הרגשתי הקלה כמו שכולם חשבו שאני ארגיש. חשתי נורא, רציתי
לקבור את עצמי באיזה שהוא מקום ואם אימא לא הייתה איתי, בטח
הייתי קופצת מאיזה מגדל. ביום שבו הם גזרו עליו 6 שנים, עם
סיכוי לשלוש, אני נכנסתי להלם. בהתחלה לא הגבתי ואז התחלתי
לצחוק כמו משוגעת. אפילו אימא התרחקה ממני באותו היום. לא
יכולתי להסביר, לא לה, ולא לאיש, כמה רע אני מרגישה וכמה סבל
אני יודעת שגרמתי לאיש שאותו אני אוהבת. הוא לא הגיב גם באותו
היום. יוסי סיפר לי את זה הוא היה בבית המשפט. הבטיח לי
שסוגרים חשבון שם בפנים עם אנסים, אולם אני לא יכולתי אפילו
לדמיין את זה, לרגע רציתי להתחנן שהוא ישמור עליו, שלא יעשו לו
כלום, אבל לא יכולתי, הוא לא היה מבין. אף אחד לא יכול להבין.


כל כך הרבה זמן חלף והכול חוזר אלי עכשיו. למה יוסי סיפר לי
שהוא חזר לעולם? למה אני בכל פעם מחפשת אותו, אולי הוא במקרה
נימצא ברחוב? כל כך רוצה לראות אותו לחוש אותו. גם אחרי שלוש
שנים, הוא לא נעלם ממני. התפילות המרובות שלי לא מועילות, אני
לא יכולה לשכוח, אני לא יכולה לסלוח לעצמי, יודעת שאני חייבת
לראות אותו, אבל לא יכולה לראות אותו. אני לא יכולה לראות את
האדם שגזלתי לו שלוש שנים מחייו, אולי יותר. לא יכולה להמשיך
ולחשוב על מה שעשו לו אי שם בכלא. הדמעות שוב מאימות לפרוץ
ואני בתפילה אילמת לאלוהים מתחננת להקלה.

הרכב הישן של יוסי מופיע בקצה הרחוב הוא לבוש בבגדים רגילים,
יודע שאני לא אוהבת את הבגדים של השוטר. הוא חושב שזה מזכיר לי
את הצבא, לא יודע שאני חושבת על הכלא, כאשר אני רואה את זה,
חושבת על הסוהרים ועל מה שהם עושים לו באותו הזמן. כנראה שכבר
לא עושים לו יותר כלום, הוא כבר בחוץ איפה שהוא, בטח מתרחק
ממני כמה שרק אפשר.

יוסי מנשק אותי על הלחי, כמעט ולא יצא לו לנשק יותר. הוא מקבל
את זה, אני לא מסוגלת לתת יותר מעצמי. הוא חושב שזה בגלל הדת,
לא יודע שזה בגלל עודד. אחרי הנשיקות איתו, אני לא רוצה לחוש
אף אחד אחר. הרכב נוסע רועש ברחוב, עוד קצת ונגיע הביתה, אנחנו
נוסעים בשתיקה, כבר מזמן ראיתי שבדרך כלל ליוסי אין משהו
מעניין לומר והוא יודע זאת. לכן אנחנו נוסעים, הוא מתרכז
בנסיעה ואני נעלמת שוב לזיכרונות שלי, לא מבחינה בחניה שלנו
,שממתינה במרחק של דקות ספורות.

יוסי מעורר אותי, פותח לי את הדלת, עוזר לי לצאת מהרכב, כמו
ביום הראשון. אני מעט כפופה היום העומס הרוחני על הכתפיים כבד
מידי יום ביומו. מרגישה את זה בכל תפילה, הספקתי לדבר קצת עם
אלוהים בדרך הביתה. צופה בחוץ, מצפה אולי לראות פרצוף מוכר,
מקווה לא מאמינה. מביטה לכיוון הרחוב, דמות מתקרבת לכיווני,
החושך עושה את שלו ואני לא מזהה אותה, אלא רק שהיא מחזיקה
בידיה משהו, שניראה כמו שני דפים גדולים מלוכלכים. יוסי עומד
בצד, לא מבחין בה.

בזמן שהדמות נעמדת מולי, כולה מלוכלכת בצבעים, אני מבחינה כי
מדובר בשני ציורי נשים, ביניהם הגוף של הדמות מוסתר ורק הראש
מביט בי מעט מושפל, לא ממש רואה אותו. אני רוצה להדוף אותו לא
צריכה עוד ציורים בבית. יש לי מספיק ציורים בראש, כאשר אני
מתחילה להבחין, כי מדובר בשני ציורים של אותה הדמות. אני מביטה
בהם, מתחילה לפחד, כאשר אני מבינה, כי אני מצוירת בכל אחד מהם.
אני באחד בחצאית ישנה, שכבר שלוש שנים לא לבשתי, וחיוך קורן על
פני ואני עצמי בשנייה כפופה כהה, כל כך כהה בציור השני. הדמות
שביניהם מביטה בי לפתע, צרחה לא רצונית יוצאת לי מהפה, כאשר
אני מזהה את הדמות בין הלכלוך שעליה.

יוסי רק אז מבחין ומזנק לכיוון האיש שעומד שם. אני נופלת לאחור
על הגב, בניסיון להתרחק בזמן שהרגליים שלי משותקות. יוסי מזנק
על איש וקורע את אחד הציורים. האיש נופל בחבטה, לאחור בזמן
שעיניו שוב חודרות חותכות אותי כסכין. נהמה לא מובנת נשמעת לי
מאחורה בזמן שהוא הודף את יוסי ממנו בקלילות ומביט בי
ובציורים. הוא רואה את הציור שלי, מלפני שלוש שנים קרוע. אפילו
אני לא מצליחה להבין איך הציור הזה צויר. אני לא זוכרת את עצמי
מלפני כל כך הרבה שנים וניראה כי הציור הקרוע נופל באטיות על
כביש. ראשי בצד אחד, גופי בשני. הוא מתרומם, עיניו יוקדות בכאב
כול כך גדול, שאני חשה שמבעיר אותי. הוא מחפש משהו. אני לא
יודעת מה הוא, בזמן שאני נסוגה שוב לכיוון הרכב. אני מבחינה
בקצה העין שלי ביוסי שוכב על הארץ, מופתע מהמכה שהעיפה אותו
למרחק.

עודד של אחרי שלוש שנים, דמות שאיני יכולה לשכוח, מזנק עליו.
אני שוב צורחת, בזמן שניראה כאילו הוא חופר בו. יוסי לא מצליח
להגן על עצמו, בזמן שדם מתחיל להתיז לכל עבר ואני מאבדת את
ההכרה נסחפת לחושך המבורך, מתפללת לאלוהים תוך כדי כך, שייקח
אותי מכאן ועכשיו, והוא לוקח.

אני לא בטוחה כמה זמן אני שוכבת פה, אני מתעוררת לא סגורה איפה
אני, רואה את קצה הרכב לידי, מנסה להבין איפה אני נמצאת. שומעת
קול בכי מאחורי, מתרוממת בקושי, מבחינה באיש על בירכיו. רעמת
שיער בלונדינית, מלוכלכת בצבעים, צורח ובוכה, בידו מחזיק שני
חלקי ציור. אני מתחילה לחזור לעצמי, כאשר אני שומעת קולות
צופרי משטרה ברקע. שני שוטרים עומדים לפניו בזמן שהוא בוכה,
מחזיקים אקדחים שלופים מכוונים לכיוונו, לא זזים מילימטר, לא
משמיעים קול. הוא מביט בהם ואני כמו בסרט ישן, מבחינה, אולם לא
יכולה להתערב. אני רואה אותו מסובב מעט את הראש, כאילו מחפש
דרך, מחפש מקום כל שהוא אולי מחפש אותי. אז מאחור מגיע שוטר
נוסף. אני ממכירה את השוטר הזה, הוא חבר של יוסי, היה אצלנו
כבר כמה פעמים, שתה קפה, בחור נחמד, לא דתי אבל בסדר. הוא
מתקדם באטיות לכיוון האיש על הברכיים ואני רוצה לצעוק, להזהיר,
אולם לא יכולה, הזמן זז לאט ואני בוכה בזמן שהוא מזנק על עודד
מאחור. הזינוק מרחיק את מבטו של עודד משני השוטרים וראשו מתנגש
בעוצמה בכביש. השוטר שעליו אוחז בראשו ומכה שוב ושוב, אוחז
אותו בשתי ידיו וניראה כאילו מנסה ליישר את הכביש עם הראש של
עודד. אני שוב שומעת צרחה, מגלה כי זו אני, בקושי מתרוממת לא
בטוחה בעצמי ומזנקת על השוטר. הוא מתגלגל מעודד ואני מחבקת את
הגוף המעולף שנח על הרצפה. קולות שלא מובנים לי, מושכים אותי
ממנו ואני מוצאת את עצמי הולכת, לא בטוחה לאן, עד שרואה את
הבית של הרבנית לפני. הדלת התמיד פתוחה סגורה לי וכל הדפיקות
שלי בא לא מועילות. אחד השכנים יוצא משם, רואה אותי בגדי מלאים
בדמו של עודד, ידי אוחזות שני ציורים, אחד שלם, אחד קרוע
לשניים, "היא לא פה." אומר לי ואני בקושי שומעת. "מתי תבוא?"
אני שואלת בתחינה.

הוא מראה מבט שאינו יודע, ואני מסתובבת, מתרחקת. הרחוב נימשך
ללא סוף, אני סוחבת רגל אחרי רגל, לא בטוחה לאן אני הולכת.
תמונות של עודד בין שני הציורים, מרחפות בתוך מחשבותיי. עודד
שלפני שלוש שנים, שחדר אלי בכוח כאשר אמרתי לו לא. תמונות של
השוטר האוחז בראשו של עודד ומטיח אותו בכביש. תמונות של עיניו
הירוקות כחולות, העוטפות אותי בחמימות ואני נופלת על בירכי,
מעלה תפילה ומבקשת בפעם המי יודע כמה סליחה, "עודד, בבקשה
תמסור לו אלוהים, בבקשה אלוהים מסור לו שיסלח לי." אני בוכה
ונרדמת מותשת על כביש לא ברור אי שם בתל אביב.