הערב המאפיר עצם עיניו בשאט נפש אל מול הרכבת החולפת ברעד גדול
המטלטל את ספי התחנה, מביאה עמה משב רוח חמים וריח מתכות
לוהטות, נעצרת בקול גניחה וחריקה עד לאותה שניה של שקט מוחלט
שלאחריו נפתחות הדלתות, והמון האנשים הנדחק אל הזגוגיות זורם
החוצה, נשפך לכל עבר, עוטף מבלי משים את האישה היושבת לבדה על
הספסל ופניה מנגד לכיוון תנועתם.

רק הקופאי במדיו האפורים, במאורתו הצבעונית, נטול אגן ורגליים,
כדרכם של קופאים, הבחין בה כבר מן הבוקר, כשרק הגיעה והתיישבה
לה על הספסל, זמן רב המתין לה שתבוא אליו, לקנות כרטיס, לשאול
על השעה שבה הרכבת יוצאת, תוהה על קנקנה ועל צליל קולה, וכשקמה
לבסוף הזדקף מעט לקראתה, אך היא חלפה על פניו וקנתה קפה מן
הקיוסק ממול, ואז חזרה לשבת על הספסל, תולשת לשלוש שקיות סוכר
את הקצה ומטפטפת בזרזיף איטי את הסוכר מתוכן, אחת אחרי השניה,
מקרבת את הקפה אל פיה בתנועה עייפה ולוגמת ממנו לגימות זעירות
אדישות, מבלי להתענג על המתיקות.

לא ימצאו אותי כאן, חשבה, רק הוא היה יודע איפה לחפש, מאז
ילדותה אהבה את את תחנת הרכבת ואף אותו לימדה לאהוב, טוב לשבת
כך מבלי הצורך ללכת לאף מקום, הכל פוסק, כל הרעש שבפנים, בתוך
הלב, והלב שבתוך הראש, והראש שבתוך האוזניים, ידו המצומקת של
הרב המקונן קרבה אל דש חולצתי, הם עוטפים אותו בלבן, תלתל זהוב
מבצבץ, רגבים, קול חבטת רגבי עפר על ליבו הדומם, האישה בחולצה
האדומה עם המבט הזועף מדדה על עקבים לעבר הקופה, ילד במכנס
כתום נשען על עמוד ברציף, מביט אל אביו הטרוד בשיחת פלאפון,
המוניות בצהוב בוהק מתחצף אל הכחול שבקצה השמיים, השמיים
הנרכנים אל ילדי ברחמים גדולים, כורכים עננים סביב נשמתו
האחרונה, הצפירה של הרכבת מביאה איתה את טעמו המתקתק של רומן
רוסי, שריקה חגיגית, קרונות משקשקים, צריחת הגלגלים, אישה קטנה
ברציף מחזיקה בידה כרטיס, קצרת רואי, מתקרבת אל השלטים בניסיון
נואש לקרוא את המילים, אולי שכחה את המשקפים , אולי אינה מבינה
את השפה, מנסה לעצור ולהיעזר במישהו מן העוברים והשבים, לכי,
אל תתקרבי אלי, אני מעל ומתחת למדרכה, איני קיימת, אף אחד אינו
יודע דבר על הווייתי, אף אחד גם לא ידע, לא את הפרטים הקטנים
ולא את הגדולים, הרווחה בידיעה שבאי הידיעה, קלילותה כקלילות
בועת אויר, בועת אנוש בלי ריח וצללית, בלי קול וחזות, קלה
כנוצה וחרישית כמותה, ילד שלי, ילדי, תלתלי ערמון רכים, עורו
דבש מתוק, ילדי הזהוב מאפיר בטרם עת, גופו החם מצטנן במעמקי
האדמה הטחובה, גופו הצעיר קמל, הכל הבל, שפתותיו נעולות לנצח,
לא יקרא לי עוד שאבוא, ילד שלי , ילדי, תלתלי ערמון רכים.

היא עצמה עיניה לרגע ופקחה אותם שוב למשמע קולו של איש במדים
אפורים שקרב אליה.
סליחה, אמר, שמתי לב שאת כאן כבר מהבוקר והרשתי לעצמי להכין לך
קפה, עם שלוש כפיות סוכר,
כמו שאת אוהבת.