אמרתי לו... אמרתי לו לא לעשות את זה.
אבל לא היה אכפת לו, הוא המשיך להחזיק את קנה האקדח קרוב
לפני.
צעקתי לו לעזוב את האקדח, צעקתי שאני מצטערת, שאני מתחננת שרק
יעזוב אותי ואני אעשה הכל.
אך הוא רק עמד שם והביט בי בעיניים זועמות, מלאות שנאה.
לאחר שתי שניות התחיל לדבר.
"את הרסת אותי, את הרסת לי ת'חיים!
את בכלל לא יודעת מהם חיים.
את... את...", הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך, "את...
אני שונא אותך!!!", צעק.
"אני מקווה שלא תזכי עוד באהבה כמו שזכית כשהיכרת אותי.
אני מאחל לך חיים חרא, בלי אושר, בלי שמחה.
ואפילו עם כל זה, לא תוכלי לעבור את מה שאני עברתי".
הוא השתתק. ופתאום הוא התכופף לכיווני ונישק אותי.
בום.
אני... אני... |