עוד שישה  ימים אני יוצאת יחד עם שאר המשלחת לפולין, לחוות,
לראות ולהראות שאנחנו שם למרות הכל. שהיהודים לא סבלו לשווא,
ולנופף את  דגל ישראל בכבוד באדמות שראו את הלא יאמן, שחוו על
עצמם את הכאב וההשפלה, שלפעמים הם היו מחסה וסיום להמון נשמות
שכבר נחלשו וכבו. קיבלנו כבר תהילים עם הקדשה בעמוד הכריכה,
קיבלנו את ה 100 דולר מלגה מהמועצה, זה היה ערב חביב ביותר,
הייתי מוותרת או מחליפה את המרצה מהשב"כ הוא ממש הפחיד אותנו,
אם כבר פחדנו קודם, עכשיו אנחנו הרבה יותר מפחדים. הוא הסביר
לנו שברגע שנכנס לחדר במלון עוד לפני שמורידים את התיק חייבים
לנעול את הדלת, אם מישהו דופק אסור לשאול מי זה אלא רק להסתכל
בעינית. אז העיקר שיש לנו כיסאות בחדר, השימוש בהם יהיה רב
שימושי בשבילי- כמו להסתכל בעזרתם בעינית של הדלת, למי שלא
מגיע בד"כ לעינית, כמוני למשל.
עברנו את כל ההשתלמויות, קצת יותר מ 40 שעות, היינו אפילו
יומיים במשואה- שם ציירנו אנדרטאות, למדנו על משפט אייכמן,
למדנו לשנוא את הנאצים בזמן שראינו את המכתבים עם המסר המוסתר
שם, הכל כדי שהגרמנים  יסכימו לשלוח את המכתבים ליעד המיועד
להם. שמענו שני סיפורים מצמררים של שני ניצולי שואה מקסימים,
שרק גרמו לנו להבין עד כמה המלחמה לא הייתה אנושית, על איך
שהיא כל כך פגעה בכל אחד מהם, שהוא ללא ספק עולם ומלואו. והם
עצמם אנשים קטנים, מלאי רצון וטוב לב.
ראינו שם סרט, אחד מהרבה, על מכחיש שואה שלא המשכתי לראות אותו
מרוב שהוא כל כך הרגיז עם החוסר ידע שלו, והכי הרגיז זה  שהוא
חושב את עצמו כיודע כל ובעצם הוא לא יודע שום דבר.
יחד איתנו התארחו במשואה עוד כמה וכמה משלחות,  שלטיול במושבה
כאן הייתי שוקלת שנית אם להוציא אותם. הם לא ידעו לכבד שום
אדם, גם אם הוא יותר מבוגר מהם, גם אם הוא בגיל שלהם וגם אם
הוא ניצול שואה (!!) שבשבילם הם הרי נוסעים למסע הזה. ברגע
שהמשלחת שלי הייתה שם הרגשנו שאנחנו באמת מוכנים לצאת למסע
ולהראות לעולם שלא רק משלחות כמו האידיוטים האלה קיימות בישראל
אלא שיש גם הרבה אנשים עם טקט, אנושיות, והמון כבוד לכל אדם
שעומד מולם. בשאר ההשתלמויות הכנו גם אמנה חברתית שאני יודעת
שאנחנו נעמוד בה, כמו למשל שאנחנו צריכים להתחשב ברגשות של
חברנו למשלחת, לקחת אחריות זה כלפי זה, לכבד את מדינת פולין,
וכ"ו... שהרי אם לא היינו מאמינים בזה לא היינו מחליטים להעמיד
את זה בסדר העדיפויות שלנו כמשלחת שנוסעת לייצג את ישראל.
וכמובן כמו כל בן אדם אנושי, נושאים אלו הם האלף בית של יחסי
אנוש.
'יד ושם' היה גם מאחד ההשתלמויות שעברנו לפני המסע. התמונות
החוזרות והנשנות, אותן התמונות שרואים כל שנה ועדין אי אפשר
להתרגל ולהבין אותם- כמו האישה שמחזיקה תינוק בידה עם רובה
שמכוון לה לראש. אני לא מפסיקה לחשוב- מה היא הרגישה באותו
הרגע, האם כל החיים שלה עוברים לה בראש עכשיו או  שהיא חושבת
מה יהיה גורלו של העולל הקטן שהיא מחזיקה בידים שלה. לראות את
הילד הקטן, ילד כה קטן שצריך לשחק בחול -  מרים ידים ונכנע
לחייל גרמני שמכוון לעברו רובה, אותו חייל שמפריד אותו מאמא
ואבא, מאותם אנשים שהוא הכי בטוח איתם. אותו החייל שאומר לו
בצורה כל כך משפילה ונבזית שמעכשיו הוא לבד בעולם, מעכשיו הוא
צריך להסתדר לבד בין אם הוא רוצה ובין אם לאו.
הייתה שם עוד תמונה, תמונה שרואים בה שתי טורים וחייל צעיר, לא
מבוגר בהרבה ממני, מחליט מי יחיה ומי ימות, מי ימינה ומי
שמאלה. הרי שהכוונה שלהם הייתה שכולם בסוף ימותו. רק רובם של
מי שנשלח לחיים מת בצורה יותר משפילה. אומרים שתמונה שווה יותר
מאלף מילים, כמה זה נכון לגבי התמונות הללו.אני חושבת שאי אפשר
להגיד במילים את מה שרואים שם, אי אפשר לתאר את ההשפלה, העצב,
והפחד השורר בין כל תמונה ותמונה אלא נמצאת האפשרות לראות את
האכזבה בעיניים, את הלא יאומן שאנשים יגמרו כל כך הרבה סבל
לאנשים אחרים רק בגלל אמונה.  יצאנו מ 'יד ושם' עם אין ספור
שאלות, תהיות וסקרנות של לדעת הכל, אני בהחלט רוצה לדעת עוד.
אני מאמינה שהנושא הזה צריך להיות טבוע בכל אחד מבני ישראל.
אז כמו שאמרתי בהתחלה, עוד שישה ימים בתאריך ה 12 לאפריל 2004,
אני אפרד מהמשפחה שלי ב- 8 בערב, יעלה על המטוס ב 1 וחצי לפנות
בוקר ויטוס לראות את הזוועות, להיות עד ראיה ולחלחל לדורות
הבאים עד כמה מדינת ישראל היא באמת יקרה ועד כמה שצריך לעשות
הכל בשביל לשמר אותה.
אני לא יכולה לתאר את התחושה שאני מרגישה כרגע. הפרפרים שלי
בבטן קיימים מהסיבה הלא נכונה.
נכון, אני מתרגשת מאוד לקראת הטיול, אני יודעת שזה יגרום לי
להיות יותר ציונית, וכן זה כבר כבוד גדול. אבל הפרפרים שנמצאים
אצלי בבטן הם מהאנטישמים שנמצאים בפולין, הרי שבתקופתנו  אנו
יש המון אנשים שיפגעו בנו בכוונת תחילה. הפרפרים האלה הם אלה
שמוכיחים לי שהתקופה של שנאת ישראל לא נעלמה ולא תעלם לעולם
לכן המשפט שבחרנו שילווה אותנו לכל השמונה ימים וללא ספק יישאר
בעם ישראל תמיד הוא "לחיות את ההווה לזכור את העבר ולבטוח
בעתיד"!