אני יושבת וחושבת, כרגיל. על הכל. הכל.
אני חושבת עליה עכשיו. כמה שהיא עזרה לי בזמנים הכי קשים בחיי.
עזרה לי להיפתח, נתנה לי דחיפה קדימה, לעבר השמחה. לפעמים גם
לעבר העצב, כשהייתי צריכה את זה.
נזכרתי שעברו כבר כמה שבועות בהן לא ראיתי אותה. כנראה שהיא
ישבה לה, חיכתה שאני אצטרך אותה. שאני אקרא לה.
לפעמים, כשהייתי זקוקה לה יותר מכל דבר אחר בעולם, היא הייתה
מתעלמת ממני, נותנת לי הרגשה שהיא אף פעם לא תבוא. כי אני
צריכה אותה כל- כך הרבה. ודווקא כשהייתי צריכה אותה. היא ידעה
שזה הזמן שלה לעורר אותי. להבהיר לי שהיא לא תהיה שם תמיד,
שאני צריכה למתן את עצמי בבקשות אליה. ואני לא התמתנתי. הייתי
חייבת אותה איתי. כי לא מצאתי שום דבר אחר שיעזור לי. יש לי
משפחה, יש לי חברים, יש לי הכל. אבל אף אחד לא עוזר לי כמוה.
עכשיו, כשאני חושבת, על החיים שלי, על הכאב הכי גדול שלי, אני
יודעת שהיא תבוא. תמיד ברגעים האלה היא הייתה מתגלה ברוב הדרה.
היא ידעה שברגעים האלה לא רציתי שהיא תבוא. ולכן היא התקרבה
לאיטה. ניסיתי להסביר לה, שאני יכולה להתמודד עם זה לבד.
בלעדיה. היא צחקה לי בפרצוף. התחננתי אליה שלא תבוא עכשיו,
שאני צריכה לצאת עוד מעט. היא רק המשיכה בשלה, בלי להגיד דבר.
היא עלתה לאט לאט והרגשתי אותה. במן אינטואיציה כזאת שהולכת
וגוברת בי. הרגשתי.
דמעה אחת, קטנטנה, מתגלגלת על לחיי. פותחת את דרכן של עוד רבות
כמוה.