לפעמים, כשאני פותחת את הפה
לצעקה, על אחותי הקטנה
או מרימה את היד
להכות, את אחי הקטן,
אני רואה בתוך מיתרי הקול שלי,
בתוך אצבעותיי,
את ההורים שלי.
בדיוק מה שלא רציתי להיות.

                             

                                                       

לפעמים, כשאני חושבת
על סבתא שלי,
אני מרגישה שאני לא אומרת מספיק
לאנשים שחשובים לי
כמה שאני אוהבת אותם,
ומתחילה לחפש לכל אחד משהו
שיבהיר לו את זה.
בתקווה שאני אצליח להגיד לו את זה במילים, ביחד.
מה שלא עשיתי בשבילה.    


                                   

לפעמים, בלילה, כשאני ממש עצובה,
אני מכבה את האור ומקשיבה למוזיקה.
כשכמות הדמעות שהצטברו בתוכי
מגיעות לרמות שאפילו אני לא יכולה לעמוד בהן,
אני בוכה ובוכה, מרגישה את הדמעות
שוטפות את פני, ואת הנקודה שתקועה
במרכז הגרון משתחררת לאט לאט.
ואת עצמי האמיתית.

                                   

לפעמים, יש אנשים שאני רוצה
שימשיכו להיות חלק מחיי.
בפני האנשים האלה אני נפתחת,
להם אני מראה את העצמי האמיתית.
נותנת להם לקרוא אותי, מעל
דפים.
האנשים האלה תמיד הולכים,
במוקדם או במאוחר, כשאני
בתוכם, אם ירצו או לא.
ואולי פעם, כשיסדרו את הארון,
אני אהיה איתם לעוד כמה דקות
כשיחשבו עליי.