הסיפור הזה כבר לא אקטואלי לגביי בכלל, אבל אני משאיר אותו כי
נראה שהרבה אנשים מתחברים לנושא. אז אם אתם מרגישים צורך לעודד
אותי ולעזור לי לצאת המצב הזה, תודה, אבל באמת אין צורך. אני
כבר יודע מי אני ואני די מרוצה עם זה. בערך. :-)

אתה חושב שאתה כזה גדול. שאתה מאוד מוכשר, שאין כמוך. יכול
להיות שאתה צודק. אתה כותב כבר די הרבה זמן וכל מי שמסביבך
קובע בבירור, כישרון יש. אחר כך הם אומרים לך לעזוב את זה
וללכת לעבוד.
אתה חי בתוך מעין בועה ספרותית כזאת. אתה כותב, בקושי קורא.
אתה לא מגביל את עצמך לשום דבר. לך יש את הסגנון שלך ואף אחד
אחר לא משפיע עליך.
במה חדשה? מי הם בכלל? עזוב, ראיתי פעם משהו שקוראים לו סלוגן
ונראה כל כך מטומטם, אז זנחתי את הרעיון.
אתה בן תשע עשרה, ואתה עדיין כותב בתוך עצמך, אף אחד לא רואה
את הסיפורים שלך חוץ ממך, כמה קרובי משפחה וחברים. אתה רוצה
לפרסם, אבל אין לך איפה, אין לך איך.
מה, אני פשוט אגש להוצאת כתר או מי שלא יהיה ואגיד, הנה, זה
ספר טוב. תשלחו אותו להדפסה?
אולי בעצם אתה לא טוב מספיק?
אתה רוצה פידבקים אבל ההורים, אתה יודע איך הם. כמו כן, צריך
לקבל תשובות מהאנשים שיודעים.
במה חדשה. אולי זה רעיון טוב.
אז אתה נרשם ואתה גם רואה שכמה מהחברים שלך שם ומתלהב שכשיוצאת
היצירה הראשונה שלך ועשרים אנשים ביקרו בה. עשרים אנשים! זה
הרבה מאוד. ואתה גם מקבל תגובות: לא משהו. דווקא יפה. נו טוב.
ויש גם מערכת דירוגים, איזה יופי. אבל למה אני תמיד במינוס?
חסר משמעות. רצית פרסום וזה פרסום. פרסום וירטואלי טוב מאשר
כלום.
ועכשיו, תראה אותך. חודשיים ושלוש מאות כניסות אחרי. אתה
מפורסם? לא. השגת הצלחה, עושר?
למה ציפית? סך הכל אתר באינטרנט.
פתאום אתה מתחיל לחשוב על כל העניין. שלושת אלפים יוצרים יש
במקום הזה. שלושה אלפים. מה אתה, בעצם, אם לא גרגר חול בערימה
של כישרונות מבוזבזים או לא מבוזבזים.
אתה מפסיק לכתוב בסגנון שלך ומנסה לכתוב כמוהם. אתגר קרת, הוא
מפורסם, הוא גם באתר, אולי יש קשר. לא ממש.
אתה כבר לא כותב בשביל עצמך, אתה לא כותב סיפורים כי אתה רוצה
לכתוב, אתה כותב סיפורים כי אתה רוצה לפרסם אותם בבמה.
אתה קורא הרבה יותר ממה שקראת קודם. אבל לא סופרים מפורסמים,
יוצרים בבמה חדשה. אתה קורא סיפור אחר סיפור מתוך הרגל, ולא
מתייחס אפילו לערך של הסיפור, לשפה, למסר. אתה פשוט מחכה שהוא
יגמר בשביל שתוכל לכתוב את התגובה שלך ואז היוצר שהגבת לו
יתרשם ואולי הוא יבקר באתר שלך ויתן לך תגובה.
אתה הולך לערב במה ואתה לא מכיר אף אחד כמעט ומפציצים אותך
בסיפור אחר סיפור, שיר אחר שיר. ארבע שעות. מזיע כמו חמור.
אתה מתחיל לדבר בצ'אט בשביל שיכירו אותך, שיידעו מי אתה, שיהיו
לך חברים בבמה החדשה שבערבמה הבא תגיע ויקיפו אותך בחיבוקים
ובהערכה.
אתה מתחיל להיות מותש, אתה לא כותב יותר, אתה סתם יושב בצ'אט.
אתה לא קורא יותר, אתה רק נותן תגובות. אתה לא חי יותר, אתה
סתם מעביר את הזמן.
אתה לא קיים יותר, אין לך שם. רק מספר.
2957 וזהו.