מה שעולה למעלה חייב לחזור למטה, אבא שלי תמיד היה אומר
כשהייתי מטפס על עץ גבוה ומפחד לרדת. הייתי מנסה לשכנע אותו
שיוריד אותי, רק הפעם הזאת, פעם הבאה אני לא אטפס על עצים.
והוא אף פעם לא הוריד אותי. בסופו של דבר תמיד הייתי צריך
לאזור אומץ ולקפוץ.
כשהייתי בן שש וחצי אבא נתן לי טריק יותר יעיל. איך עלית? הוא
היה שואל. תרד באותה הדרך, הוא היה מציע.
לרדת באותה הדרך בה עליתי? באותו הזמן זה נשמע לי כמו רעיון
מהפכני. אבל הייתי בן שש וחצי וכל רעיון חדש נשמע לי כמו משהו
שיכול להפוך עולמות.
כשהייתי בן שבע וחצי נתקלתי ברעיון חדש שבהחלט הפך את עולמי -
שאין לי אבא.
אבל זה לא שהיה מישהו להוריד אותי מהעצים לפני שהוא נעלם.
ואחרי שהוא נעלם, עדיין לא היה מי שיוריד אותי מהם. אבל לא היה
מי שיגיד לי לרדת למטה בעצמי, והייתי נשאר שם למעלה על העץ
שהייתי חייב להשתין או עד שנהייתי רעב מספיק.
כשהייתי בן שתים עשרה ועברתי מזמן את שלב העצים, אימא נתנה לי
את השעון האהוב על אבא שלי כי היא מצאה אותו תוך כדי שהיא
פינתה את הדברים של אבא שלי מהבית. באותו הערב אימא שלי יצאה
החוצה לפגוש גברים אחרים, ואני ישבתי על המיטה שלי, והסתכלתי
על השעון שלו.
בבת אחת התמלאתי זעם וזרקתי את השעון עם כל הכוח על הקיר.
חתיכת אידיוט, צרחתי, עכשיו אתה מרוצה!? מה שעלה למעלה, ירד
למטה ואפילו נשאר שם.
השעון המאובק נפל על הרצפה בלי הרבה רעש.
קמתי מהמיטה והרמתי אותו. זרקתי אותו על הרצפה בכעס. זרקתי
אותו בכוח, בשביל לשבור. אבל רק מחוג השניות יצא ממקומו. חמש
שנים חיכה לי, ועכשיו הוא לא מסכים להישבר כמו שצריך. זרקתי
שוב פעם. ושוב פעם. ושוב פעם. מגיע לו, מגיע לכולם.
זה היה יותר מדי.
אני לא מאמין, הדבר הזה פשוט לא מוכן להישבר. אפילו שקלתי
להביא פטיש. אבל חשבתי לעצמי, אם השעון המסכן עשה סימנים על
הקיר שלי, ולא נשבר בעצמו, כנראה שהוא הרוויח את מקומו ביושר.
נרגעתי בבת אחת. חייכתי. הוא חזר.
החבאתי את השעון במגירה. אני יודע שהוא שם, אני לא צריך לראות
כדי להאמין.
אני לא צריך לראות כדי להאמין, שיננתי לעצמי.
הוא שם, הוא שם, הוא שם. הוא שם? הוא שם! הוא שם.
לא, הוא לא. הוא בכלל לא שם. כל מה שנשאר זה שעון מחורבן
שאפילו לא מראה את השעה המדויקת.
הוא מת. הוא מת. הוא מת. הוא מת? הוא מת! הוא מת.
נעלתי את השעון במגירה ושכחתי ממנו. מי צריך שעון, מי צריך
אבא, מי צריך את הגברים של אימא שיטנפו את הבית.
אני לא מאמין שנתתי לעצמי להחליק ככה לתוך הנאיביות הזאת.
באותה מידה זה יכול להיות תסריט לסרט ילדים קיטשי שכל מטרתו
היא לעשות כסף תוך כדי מכירת שקרים לילדים צעירים על אהבת
הורים.

הייתי בן שתים עשרה ונתתי לחיים לנזול לי בין האצבעות, להחליק
לידי בלי ששמתי לב.
ובעצם, מי לא עושה את זה בגיל 12?
הדברים הבלתי משמעותיים הופכים למרכז החיים, והכל תלוי בהם.
החלטתי ששום דבר לא מעניין אותי, ונתתי לעצמי להחליק לתוך
תבנית מוכנה של חיים, לתוך הסטריאוטיפים הפופולריים שראיתי
מסביבי.
מאוחר יותר נמאס לי מאלו, ועברתי לסט אחר של סטריאוטיפים.
חשבתי שהאינדיבידואליות נמצא בהישג ידי, עם שינוי קליל של
סגנון דיבור ולבוש.
אולי לא.

מצאתי את עצמי עומד מול תחנת רכבת, יודע שאני בדרך לזימון
ראשון. תחושה של אפאתיות מציפה אותי. להעביר את הכרטיס במכונה,
לחפש מקום ישיבה ליד החלון, להסתכל על כל אחד שעולה לקרון שלי.
הנה עולה אישה עם שני ילדים קטנים. לא אכפת לי לאן פניהם
מועדות. הנה גבר בחליפת עסקים מהודרת. למי אכפת מה הוא רוצה
בכלל.
אני יודע מתי אני צריך לרדת. בינתיים הכרוז מעביר את הזמן
שחולף על פניי מבעד לחלון. עוד עץ, עוד עמוד חשמל, עוד בניין
רב קומות. כולם עוברים ליד החלון, על כולם אני מסתכל, ואת אף
אחד מהם אני לא רואה. אין שם שום דבר מבחינתי. הכרוז מודיע לי
את התחנה הבאה, ואני יודע שעוד מחכה לי נסיעה שלמה לעבור.
פלאפון מצלצל. זה לא הצלצול שלי ואני בכל זאת אבדוק את צג
הפלאפון שלי.
עוד תחנה, עוד אנשים עולים, עוד אנשים יורדים. זה טקס קבוע
ברכבת הזאת ובכל רכבת אחרת, אם לא אז הקרונות היו ריקים.
מישהי עלתה עם אוזניות, ובכל זאת הווליום בדיסק מן שלה כ"כ
גבוה שאני אפילו מזהה את השיר. היא עוברת על פניי וממשיכה
לקרון הבא. למה היא לא התיישבה כאן? לפחות הייתי יכול לשמוע
עוד מישהו שמתוסכל מהחיים חוץ ממני.

הרגשתי שאין שום דבר בעולם שיכול להגדיר אותי, אפילו לא שילוב
משונה של כל ההגדרות שקיימות בעולם. הרגשתי שהעולם מנסה לעשות
ממני משהו שאני לא, ושאני צריך להתגונן. הפסקתי להתעסק עם
התפקיד שלי בעולם, ומצאתי את עצמי באדישות מוחלטת. שום דבר לא
הצליח לעניין אותי.

בשלב הזה אני שומע מוזיקה כי אני לא יכול לסבול את השקט שאופף
את החדר שלי. אני מצייר כי הקווים הם הדברים היחידים שקיימים
בעולם שכולו נייר. אני פותח מגירות כי הן נועדו להיסגר לאחר
מכן. אני מתלבש כי אח"כ אני מתקלח. אני יוצא מהבית כי אני רוצה
לחזור רק כשנמאס להיות בחוץ.
כל אלה פעולות מונוטוניות. אני עושה את כולן שוב פעם, ושוב
פעם, ושוב פעם. כמו מעגל סגור, אני רגיל לזווית של הסיבוב ואני
לא מסתחרר בקלות.
אני מסתחרר רק כשאני נזרק החוצה מהמעגל. למשל, כשאני פותח
מגירות כדי לראות מה יש בפנים. אני מוצא פיסות נייר שאיבדו את
ערכן, אני מוצא לוח שנה ישן עם מסומן בעטים אדומים, אני מסתכל
על כמה תמונות ישנות. מתחת לפני השטח אני מוצא שעון. מחוג
השניות יצא ממקומו והשעה לא נכונה, אבל השעון עדיין עובד.
אני לא רוצה לתת לעצמי לשקוע בזה מחדש. זה לא עזר לי מעולם.
אני מחזיר את השעון אל נבכי המגירה וסוגר אותה.
אין לי מה להגיד לעצמי, אין לי מה להגיד לו, אין לי מה להגיד
לאף אחד.

העפר שלרגליי לא זז.
אני כן.