יש רגע בחיים בו אתה מבין מי אתה, או יותר נכון - מבין מי אתה
לא. באיחור מעט אופנתי הגיע גם הרגע שלי. המצחיק ביותר הוא שלא
הבנתי בכלל שזה הרגע שלי אלא הרבה אחרי שאחת הקופאיות בחנות
הבשרים הצביעה עליי וקראה בקול רוטן: "אתה- הגיע התור שלך".
התקדמתי לעברה ושמטתי את העוף הקפוא על מסילת המוצרים. היא לא
הביטה בי, אך יכולתי להבחין שהיא בכתה אפילו שעיניה לא דמעו.
העוף הקפוא פעור הרגליים וקטוע הראש נע לו על המסילה- מגיע מצד
אחד לשני ברכבת אקספרס של הקופה המהירה. "22.99" היא ציינה
כמעט בלא קול. פשפשתי בארנקי והוצאתי שטר של 100 שקלים. לקחתי
את העוף, עטפתי אותו בשקית לבנה, ולא חשבתי עליו עוד. הצתתי
סיגריה מיד כשיצאתי מהחנות ההיא, ולא ידעתי מה לעשות בשארית
יום החופש שלי. לא רציתי לחזור הביתה, אך למעשה לא היה לי מקום
אחר ללכת אליו. השמש הייתה חזקה מאוד, ואני נמסתי תחתיה בלי
משים. התיישבתי על ספסל, ובהיתי בחלל הריק של האנשים עד שהם
נעשו מעט שקופים. הרגשתי מנומנם, אבל לא התחשק לי לישון. הצתתי
עוד סיגריה, ככה סתם כדי להרוג את הזמן. "קיוויתי שאתה עדיין
פה קרוב". היא התיישבה לידי ונראתה מעט נבוכה. "כן" אמרתי.
"אני עדיין פה". משום מה לא הסתכלתי אליה, אלא המשכתי להביט
בשאריות האוויר העכור שנשפתי מקרבי. "אה, שכחת אצלי
..העודף..לא שמת לב ש..?" קטעתי אותה בחוסר סובלנות. "לא. מה
העניין?" היא לא אמרה עוד דבר. תחת זאת היא הושיטה לי את ידה
עמוסה בשקלים ושטרות. "קח. אני צריכה לחזור". היא קמה מהספסל,
ואני רציתי שהיא תלך כבר, לא הייתה לי סבלנות אליה, אל תשאלו
אותי למה, אולי ככה אני בנוי או רגיל. היא התרחקה בצעדים
קטנים, כאילו לא רצתה ממש לחזור. "מתי את מסיימת פה?" שאלתי
פתאום בלי שליטה, מניף את ידיי בפראות. וודאי היה נראה שאני
חושש שלא אראה אותה שוב. היא שמה לבה לכך, מאחר והתקרבה אליי
וחייכה. השיער שלה התבדר ברוח, וחייכתי חזרה, אבל לא אליה,
פשוט כל הסיטואציה נראה שהייתה לקוחה מאיזה סרט ישן ודפוק.
"עוד כמה דקות, למען האמת". שיניה הצחורות כמעט שנצנצו כמו
עיניה. לא אמרתי עוד כלום, כאילו שכחתי את השורות שלי, אבל
למען האמת, רק הסתקרנתי לגבי השאלה הזו, לא היה לי קו מחשבה
המשכי, אבל תיארתי לעצמי שכל המעמד עצמו מחייב שאומר משהו
נוסף. באופן לא צפוי היא קטעה אותי. "למה אתה שואל?" עפעפיה
עלו וירדו כקצב נשימתה. "חשבתי שתרצי לבוא לדירה שלי". שמחתי
על התשובה שלי, וודאי עכשיו היא תיעלב מהישירות ותפנה חזרה
לעבודתה, אך היא מסיבה שלא מובנית לי כלל רק המשיכה לעמוד שם
ולנשום את הנשימות הארוכות שלה. "כן. זה יכול להיות ממש נחמד".
נחמד? חשבתי לעצמי. נחמד? איך נפלו גיבורים? לא הייתה לי כל
ברירה. בתחילה המוח החושבני הזה שלי התחיל לירות מילים ולהכתיב
מעשים שוודאי יבריחו אותה משם, אבל עצרתי את כל קו הדמיון
ההוא, זאת מאחר והבנתי שאין לי מה לעשות ביתר היום שלי, ולמעשה
זה רעיון לא רע בכלל שבחורה מהסוג שלה תבקר בדירה שלי, או
במיטה שלי אם אנחנו בעניין של סמנטיקה. היא עדיין בהתה בי.
כיביתי את הסיגריה. "טוב, אני אמשיך לשבת כאן. כשתסיימי אני
לבטח עדיין אהיה כאן". היא נראתה מעט מבולבלת, וודאי מהניסוח.
לי ממש לא היה אכפת. "אתה רוצה שאשמור לך עליו במקרר בינתיים?"
מאחר ולא אמרתי כלום, היא נטלה את שקית העוף הקפוא, והלכה משם-
הפעם בצעדים זריזים. בחנתי את הכסף שבידי- עודף ממאה שקלים.
ספרתי אותו- היא לא לקחה אגורה. מעניין מה יקרה עכשיו, חשבתי.
האם כדאי להגיד לה שאני רוצה רק את העוף הקפוא, ושאין לה מה
לחפש אצלי, או שאני אקח אותה אלי לדירה ואזיין אותה. לא יודע
אם זה מזיק למוניטין שלי - אני מתכוון לכל הדילמה. וודאי גבר
כפי שכולם חושבים שגבר צריך להיות לא היה שואל את השאלות האלו
ופשוט לוקח אותה. לוקח אותה אליו, מפשיט אותה מבלי להסתכל עליה
בכלל, ונכנס בה בכל הכוח. אם הוא חצוף אפילו נכנס אליה
מאחורה. הצתתי עוד סיגריה, ולא חשבתי עליה עוד, אלא כשהיא
הופיעה שוב בפניי, מנופפת בעוף הקפוא, והשיער שלה הליט את
פניה. פתאום חשבתי שהיא יכלה להיות די יפה. אמרתי לה את זה.
היא נראתה מופתעת. "איפה אתה גר?" הנהנתי בראשי כי חשבתי שזו
שאלה שראויה להישאל. "לא רחוק מכאן". עניתי ועדיין לא קמתי
מהספסל. "מה דעתך שנלך לשם ונזדיין?" שאלה. צחקתי עם כל הפה,
והשיניים והשפתיים לשמע מילותיה. לא היה נראה שהיא מבינה למה
אני צוחק, אבל גם לא היה ניכר שנעלבה. היא רק עמדה שם ברגליים
פעורות. "כן. למה לא, בעצם?" עניתי. היא הושיטה לי את שקית
העוף הקפוא, ופתאום כל מה שהתחשק לי היה להפטר ממנו, אבל זה
היה נראה לי מעשה טיפשי של ממש. הלכנו ככה שני בלוקים אני היא
והעוף. הגענו לדירה שלי וכל מה שרציתי היה לישון. דחפתי את
העוף למקפיא, יחד עם יתר הדברים הקפואים, והורדתי את הג'ינס
שלי. היא נעלמה בדירה שלי, כנראה שנכנסה לשירותים. לא היה לי
אכפת שהיא שם, רק קיוויתי שהיא לא תפריע לי. לזיין אותה ממש לא
רציתי. אולי משתמע מכך שהיא לא הייתה יפה או סקסית, אבל זה לא
נכון. פשוט עליי זה לא עובד, ככה אני . נשכבתי לי על המיטה עם
חולצה ותחתונים. היא צצה שוב והתיישבה על המיטה. "למה הזמנת
אותי לכאן, בעצם?" היא לקחה סיגריה מהחפיסה שהייתה מונחת על
השולחן והציתה אותה. "מה את חושבת?" אמרתי. "אני חושבת שאתה
בעצמך לא יודע, לא?" "מה את רוצה לעשות?" חייכתי, "כלומר,
עכשיו שאת כאן?" היא לא אמרה כלום רק התקרבה אליי. היא כיבתה
עליי את הסיגריה. לא זזתי הצידה, ולא הדפתי אותה. הייתי מוקסם.
העור צרב לי, אבל באותו הרגע זה היה בהחלט נסבל. רציתי לנשק
אותה פתאום, אך היא לא הסכימה משום מה. היא נראתה עצובה לפתע,
והקסם פג מבחינתי. היא נשכבה על המיטה לצידי, וזרקה את בדל
הסיגריה הכבוי על הרצפה. הסתובבתי עם הגב אליה וחשבתי שאולי
פשוט עדיף שנלך לישון. בלי שיחה, בלי סקס. "אני מסיימת לעבוד
עוד שעה". אמרה בלחישה. "חשבתי שסיימת". "לא, עזבתי לפני
שנגמרה לי המשמרת". "למה?" "כי לא היית מחכה לי שעתיים". פתאום
דמיינתי את עצמי ישוב על הספסל ההוא ומחכה לה. "כנראה שלא"
עניתי. "אבל מה זה משנה בכלל?" הוספתי בתמיהה. "עבודה זו
עבודה". "נראית לי נחמד" אמרה ביובש. "נחמד? בגלל שחשבת שאני
נחמד באת עד לכאן? בגלל שבנאדם נראה לך נחמד את מציעה לו
להזדיין? ועוד מכבה עליו סיגריה?" לא הצגתי את השאלות האלו
כטענות, אבל נדמה לי שהיא חשבה שאני מזלזל בה. "לא יודעת.
כנראה". ואז היא עשתה משהו שלא ייאמן, היא התנצלה שכיבתה עליי
סיגריה. התעצבנתי עליה, אני לא אוהב שאנשים מתנצלים. "טוב, אם
את כבר פה, ואת לא רוצה ללכת, אני חייב לבקש ממך שלא תתנצלי על
שום דבר כשאת פה, איתי. ברגע שתצאי מהדלת הזאת את יכולה לעשות
כל העולה על רוחך, את יכולה להתנצל ולהצטדק, אבל לא כאן. אם זה
מוסכם בינינו, את יכולה להישאר ולעשות כל העולה על רוחך. ואל
תצפי ממני להתנצל על כלום, כי אני לא מאמין בזה. רק שיהיה
ברור". היא הנהנה, וראיתי שמה שאמרתי מצא חן בעיניה. "איך
קוראים לך?" היא שאלה בעניין מחודש. "בן". " לי קוראים יפעת".
הנהנתי. "למה אתה לא רוצה לזיין אותי?" משכתי את כתפיי לאחור.
"לא עשית שום דבר שיגרום לי לרצות לזיין אותך". "זה לא מספיק
שאני כאן בדירה שלך מוטלת כמו זונה על המיטה שלך?" "לא. אלו רק
נסיבות שלא מעידות על כוונות כלשהן. מבחינתי כמובן". "מה מעמיד
לך?" מייד ראיתי שהיא מסתכלת בי כדי לראות אם עומד לי, וכמובן
שלא עמד לי. "מה מעמיד לך?" שאלתי משועשע. "גברים שלא עומד
להם. שצריך לעשות הכל כדי שיתגרו, ואז שזה קורה, הם כל כך
לחוצים שזה יתרכך לפני שהם יגמרו שהם נכנסים בי בכל הכוח, כמו
חיות". "אז הנה לך אתגר, יפעת". צחקתי בלי להתכוון ממש. אבל
היא נענתה לאתגר- היא סובבה אותי על בטני, ונשכבה מעליי. חשתי
חוסר נוחות. היא הרימה את ידיי למעלה, ואחזה בפרקי ידיי די
חזק. רציתי פתאום להשתחרר ממנה, מהבחורה הזו. היא חיככה בי את
ירכיה, ואני רק חיכיתי שתתגלגל מעליי ותצא מהדלת. נגמרה לי
הסבלנות. ואז היא נעצה בי את ציפורניה ושרטה את גבי. הגב שלי
נספג בדם, אבל לא חשתי כל כאב. היא החלה ללחוש קללות על אוזני,
ואני חשתי את פרץ האדרנלין ששעט לאזור הנשכח בחלציי. היא צחקה.
וודאי ידעה שעוררה אצלי מהומה שכזאת. בבת אחת היא קמה משם.
ולפני שהספקתי להסתובב היא הייתה כבר ליד הדלת, נעליה בידיה.
לא אמרתי מילה, אך מיותר לציין שהייתי ממש מאוכזב. "אמרת בלי
התנצלויות, נכון?" ואז היא טרקה מאחוריה את הדלת. "קיבינימט"
צעקתי. קמתי מהמיטה הישר למקפיא ותחבתי את העוף הקפוא בין
רגליי. טוב שקניתי אותו קודם לכן.