מופע החרדה של נונה מתחיל
והיא בוכה ומביכה כתגלית הקדושה
מתפללת לאלילי המיניות שיתבוננו בה פנימה.
פתאום היא חיה כל כך
מזדיינת
ובוכה
מזדיינת ובוכה.
נונה מכסה בצרחות, הכל
מלבד צירי הללויה שחורקים עם ברכיה
על האדמה, שם היא מתעברת מתענוגות
ונעקרת מעצמה בגבורה
כשדי לה ורק לה, היא יולדת חרדות נוספות
ומעגנת את ילדותה בין ידיה הנרעדות,
האמא נונה
אם כל הזונות.

מה שבין נונה לבין עצמה
לא יבין אף אחד. הריחות שנונה מדיפה
כמו מאורווה מבורזלת, ולי
היא פותחת
צוהר לסרחון.

נונה לפעמים עייפה מלדבר
או להגן על עצמה מכל אחד
שמחכה לה שתגיח,
לא מסתירה את שדייה האימהיות
היונקות מבטים אל חולצתה.
היא לא רוצה אבל עושה וכמו שהיא
נותנת
עוד קצת