הכרתי אותה בשמלה לבנה וחמניות צהובות
פורחות על כל חלקי גופה. ילדה מקפצת בכפכפים.
היום היא מורחת את האיפור על כל הפנים,
במקום לשחק בארגזי חול היא גולשת ישר לעניינים.

מאז כל שיריי נכתבים לנונה, בכל המילים היא
נמצאת, מתחבאת, קטנה ומתחכמת, משומשת.
העצב אינו על פניה, היא תמיד עם חיוך יד שנייה.
מי הסתכל בעיניה לפניי? מי בכלל מכיר
את
נונה
מטופחת ומריחה תמיד מפרחים
כמו מתיזה מאמבט ומשחקת בבלוני שובבות.
היא משיטה אחריה ברווזים וקצת בולעת מים, בטעות,
היא מסתכנת בתמימות.

הכרתי אותה בשמלה לבנה וחמניות צהובות
פורחות על כל חלקי גופה. אולי
בילדות אמצא אותה מתערסלת ראשונית ולא
חווה מתערטלת...