שיר זה שלי מוקדש לכל המשפחות השכולות
שאיבדו את יקיריהם ויקירותיהן ללא כל סיבה
הגיונית ומבלי ליהיות מוכנים נפשית לכל הסבל
והעצב שנפל עליהם.

כשהשמש שוקעת וזולגות הדמעות
הקברים מתמלאים בבתי הקברות
יקירים של כולם שהפכו קורבנות
משאירים אחריהם מצבות חרוטות.

רק שמות על האבן נותרים מכולם
השמות שקיבלו בבואם לעולם
חרוטים על האבן הלבנה בשחור
על גבי מצבות המכסות את הבור.

הדמעות הנופלות מעיניים דומעות
בבתי הקברות את הדשא משקות
משפחות מתאבלות על יקיר שאבד
לכבודם יש נדמה שהזמן נעמד.

היללות של הבכי נישאות עם הרוח
כל רגע יותר מתסכל ומתוח
הם צורחים בשתיקה
מרכינים את ראשם
הכאב והעצב משתכנים בנפשם.


21.07.2001