הכנתי לה דף יפה ומקושט, עליו רשמתי בגדול "תמותי". מייד אחר
כך קרעתי אותו לגזרים, שאם לא כן- עלול הייתי לדחוף לה אותו
ישר מול האף. עננים שטו מעליי כמו מחשבות והמחשבות הטביעו אותי
בהן כמו העננים. בהיתי. לפרקים הייתי עוצם את העיניים ולפרקים
פוקח, הדבר לא היה מביא להבדל משמעותי. אספתי את הזעם שלי
בצנצנות זכוכית ואותן הייתי שומר על הארונית בחדר. הייתי מסדר
אותן בשורות ולפעמים מחליף את הסדר. בכל צנצנת היו אינספור
זיכרונות רגעיים דוקרניים וצורבים. פעם הייתי מביט בצנצנות
ובוכה, הייתי יכול לשבת ולבכות כך שעות על גבי שעות, כיום אני
כבר לא יכול לבכות.
הלובן של הקיר קרץ לי. קמתי והתחלתי ללכת במעגלים ברחבי החדר,
כוח עצור גואה בחזי. מבעד לעיניי ראיתי חזיונות שקר מעורפלים.
פעם הייתה האמת שלי בהירה לחלוטין, עד שהבנתי כי שקרית היא.
אחר גם הלכה והתערפלה לנגד עיניי.
היא יודעת לקחת את המחשבות שלי, להפכן לעיסת מחשבות וליצוק
אותן לתבניות. את המחשבות אני לא שומר על הארונית. אני נוהג
לרסק, למעוך ולהשמיד כל זכר מהן ברגע שרק מגיעות לידיי. לא
מכעס אני עושה זאת, אלא מפחד טבעי. אם לא אשמיד אותן, הן
ימשיכו וירדפוני כל אימת שאהיה. ניסיון קודם נרחב היה לי איתן,
המחשבות, והוא אשר לימד אותי לתקוף תמיד ראשון. אני יוצר לי
מרחב מחייה בטוח מסביבי, מעגל אטום שכזה. בניתי לי חומה איתנה
ובתוכה אני מאחסן לי את הנשק הדל אשר בידיי להגנה מפני מה
שמאיים עליי. אני עורך גם בדיקות איכות פעם בכמה זמן: במידה
וקרן שמש, צחוק של ילד או מחשבה תועה חודרים דרך סדקים בחומה
שלי, סימן שאיננה חסינה מספיק. אז עליי לטרוח עוד על בנייתה,
לאטום, לאטום, לאטום עוד.
כתבתי לה מכתב וצפיתי גם בו עולה באש. את האפר אני לא נוהג
לאחסן בצנצנות, אני מותיר אותו בפינות החדר, על הרצפה. שם הוא
מצטבר, ערמות מודחקות, ואני יודע שיבוא יום והאפר יקום
וישמידני. עד אז אני נוהג לצפות בו, באפור האפור הזה, מתבונן
בי בעיניו הריקות חזרה. פעם רציתי גם אני להיות אפר, אחר כך
הבנתי שזה מה שהנני זה זמן רב. מאוחר יותר הפסקתי לרצות.
הלהבות מרצדות מול עיניי. בחוץ מייללת רוח ומשיטה את העננים
בשמיים, כדי שיהיה לי במה לבהות. הכל נעשה במטרה מסוימת, כדי
להגיע לאיזושהי תוצאה רצויה בסופו של דבר. הנחתי שגם לי יועדה
תוצאה כלשהי, אך מעולם לא הבנתי מהי. מעולם גם לא ניסיתי
להבין. בכוחה של ההבנה לברוא אדם מחדש ובכוחה להשמידו ברגע.
ניסיתי לשוות לעננים צורות כלשהן, אך לא הצלחתי. עבורי, הם
נותרו פיסות לבנות צמריריות, חסרות צורה כפי שהיו מאז ומעולם.
מעולם לא הצלחתי במלאכת התאמת הצורות: מהרגע הראשון בו אחזתי
עט בידי ניסיתי לצייר לי מציאות מופשטת, מורכבת צורות- צורות
לפי בחירתי. ניסיתי לשוות צורה לכאב, לאובדן, לריק, אך המילים
בגדו בי ורק כתמי דיו נותרו על הנייר, מעטרים אותו בצורות
סתומות, חסרות שם. לו ידעתי לקרוא לדברים בשמם, בין אם היה זה
שמם האמיתי או שם שבדיתי באותו הרגע ממש- היה מסע חיי קל הרבה
יותר. אך אני ושמות מעולם לא הסתדרנו טוב יחד, על כן בחרתי
תמיד בדרכים עקיפות, תיאורים על גבי תיאורים, מילים שפעם
האמנתי שהענקתי להן, בכוח היצירה, משקל ומשמעות. חלפו שנים עד
שהבנתי שלא היה לי כלל מה להעניק להן, וכמוני- נגזר עליהן
להתקיים בחוסר נפח, בריקנות אטומה, מוחלטת.
חשתי מחנק. זה זמן רב שלא יצאתי מהחדר ולא חשתי צורך לצאת
ממנו: כשרציתי- היו לי שמיים, אשר נשקפו אליי בכחול בוהק מבעד
לחלון, כשרציתי- היו לי ירח וכוכבים, שסיפקו לי נחמה בלילות
חשוכים של מחשבות, כשרציתי- היה לי עולם ומלואו לחזות בשקריותו
מבעד לחומות הסוגרות. וכשרציתי אותה, הייתי אונס את עצמי בכוח
לחדול מהמחשבות, הייתי בועט בהן, רומס אותן וצופה בהן מפרפרות
בייסורי גסיסה על רצפת החדר, אחר כך הייתי מוסיף עוד צנצנת
לארונית ומתבונן בה. הייתי מדמם ושותק, וידעתי כי גם הדם וגם
כוח השתיקה שקריים הם. הייתי שוכב על המיטה וצופה בכוכבים
נעלמים יחד עם כתמי הדם חסרי הצורה, יחד עם אבק המשמעות. אחר
כך היה עולה השחר, והרצון שלי היה מודחק לתוך צנצנות זעירות,
לתוך האפר, לתוך מסיכת השקר ונותר שם, מבעד לחומות. חופשי
מתשוקות ורצונות, הייתי בוהה במבט מזוגג בלבנים אשר הרכיבו את
החומה, סופר אותן ויודע שמבעד להן כבר עלתה השמש על העולם.
הכנתי לה דף יפה ומקושט, עליו רשמתי בגדול "תמותי". מייד אחר
כך קרעתי אותו לגזרים וידעתי שאני שקרי כמו כל התפאורה, חסר
צורה כמו כל האמת, ריק כמו כל המילים. ראיתי בדמיוני את עצמי
עומד מול הצנצנות ומרסק אותן אחת אחרי השניה. ועם זאת, ידעתי
כי את תוכנן לא אצליח לרסק ואותה אימה נוראית היא שעצרה בעדי
כל פעם מחדש לפתוח את אשר נחתם. מבעד לחלון שמעתי שריקות,
קולות דיבור רכים, צעדים- צלילים של חיים. הדבר החריד אותי
וזינקתי ממקומי בבהלה, מחשש שמא חלק מזה, אפילו מעט בלבד,
יחדור דרך השכבות ויגיע אליי. הצללים על הקירות מילאו אותי
מורא. הקפתי את החדר במבטי ווידאתי שלא נותרו סימני חיים.
התיישבתי והסדרתי מעט את נשמתי. לפתע נהיה לי קר כל כך, רעדתי.
הצללים חלפו מול עיניי ביתר מהירות, כמעט שקופים, לעגו לי.
עצמתי את עיניי, הם עדיין היו שם. ראיתי את עצמי קם ממקום
מושבי, לוקח את הצנצנות וזורק אותן אחת אחרי השנייה מהחלון.
יכולתי כבר לשמוע את קול החבטה העמום והתנפצותן לחתיכות
קטנטנות בעת פגיעתן בקרקע. ראיתי את עצמי זורק אחריהן גם את
ערמות האפר, אחר מפרק את החומה, לבנה אחר לבנה וזורק גם אותן.
לבסוף, עת נדמה צעקתי העצורה, זרקתי גם את עצמי מאותו חלון,
וחשתי את הרוח מלטפת אותי, פורעת את שערי תוך כדי הנפילה ואת
קרני השמש סורקות את נשמתי כבעת וידוי אחרון, סופי.
נותרתי לשבת.
"בואי", חרטתי בדיו, ביד רפה על הדף, "בואי". ערמות האפר בהו
בי בשתיקתן האילמת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.