החלטתי לכתוב כאן משפטים מדהימים שהעבירו לי את המחשבה שאני לא
דפוקה, אני לא לבד, יש עוד דפוקים כמוני, אבל בספרים...
קראתי את הספר "מישהו לרוץ איתו"/דויד גרוסמן והרגשתי שהספר
כתוב עליי...

אז אני יתחיל:

"הוא שונא את עצמו על חולשתו".

"או בגלל התחושה המפוצצת שתמיד יש מישהו שקובע בשבילו ומחליט
במקומו מה לעשות"

"לא לחשוב. רק לא לחשוב בהגיון. היא צריכה להיות קצת מטורפת
כעת. כמו חייל שיוצא למשימת התאבדות, שלא חושב מה עלול לקרות
לו"

"אני פסיכית על כל הראש. חשבה"

"תמיד זה הוא שנשאר בסוף מאחורי דלת סגורה"

"מסכנה אמא, כל כך רצתה שתיוולד לה בת בשביל לשתף אותה בכל
דבר, להסתודד איתה, לגלולת לה את מסתורי הנשיות וכמה זה נפלא
להיות אישה, צ'ופר האלוהים ממש. ומה היא קיבלה?
אותי"

"אני יהרוג את אמא אם היא שוב פעם תוליד אותי".

"אולי יש עולם כזה שהאנשים יוצאים בבוקר לעבודה או לבית ספר,
ובערב כל אחד חוזר לבית אחר, ושם, בבית האחר, כל אחד כאילו
עושה את התפקיד שלו, תפקיד של ה"אבא" או ה"אמא" או ה"ילד" או
ה"סבתא" וכו'. ובמשך כל הערב הם מדברים שם, צוחקים, אוכלים,
רבים, רואים יחד טלוויזיה, וכל אחד מתנהג בדיוק לפי התפקיד
שלו. ואחר כך הולכים לישון ובבוקר קמים ושוב פעם הולכים לעבודה
ולבית ספר, ובערב חוזרים, אבל גם כן לבית אחר, ושם הכל
מההתחלה. האבא הוא אבא של משפחה אחרת, ובגלל שבמשך היום היום
הם שוכחים מה היה בערב הקודם, נדמה להם תמיד שהם בבית שלהם,
בבית הנכון. וככה, כל החיים."

"לפעמים זה יותר מעליב שאוהבים אותך מהסיבות הלא נכונות, מאשר
ששונאים אותך מהסיבות הנכונות".

"וכשראה את עמוד שבו רשמה מאה פעם, כמו בעונש, את המילה
"חריגה", התחשק לו למחוק באיקס גדול ולרשום מעל, "נדירה".