את מתחילה כמו ציפוי שוקולד על עוגת גלידה קרה. טעמך הראשוני
מפתיע, ענוג, מעורר את החושים. את נטעמת בשלווה של כלות
וחתנים, בעודם בוצעים את הפרוסה הראשונה מעוגת הכלולות שלהם.
מלקקים את השפתיים אחרי הנגיסה הראשונה.
אחר כך את הופכת לפרי הדר, חמצמצה, מעוותת מעט את הפנים,
מדגדגת את הנקבוביות. הסוכרים שלך מתמוססים בפה, מעלים תהיות.
את קשה קצת לבליעה, קליפתך מטעה.
בסוף את דומה לצימוקים. אי אפשר להפסיק לקבל ממך מנות קטנות,
טיפין טיפין. האצבעות נשלחות לשקית הנייר ושולפות ממנה עוד
ועוד נגיעות מתוקות, מוכרות, ביתיות. בסוף רוצים שתהיי איתם כל
הזמן, בהישג יד. תמיד.
זה תמיד הצחיק אותי לחשוב איך אנשים מכילים בתוכם כל כך הרבה
סוגים של טעמים, גוונים של חמוץ ומתוק ומלוח ומריר. כמה קשה
לעשות הפרדה בין כל אלה, כשבבת אחת הם תוקפים לך את החושים.
בפראות, בערבוביה של צבע ועונות. איך את יכולה להיות שוקולד,
שזיף וצימוקים? באותו הזמן? את יכולה גם להיות לימון, ומנגו.
אפילו לחם. ארז. תלתן. וכל הקווים בפנים שלך מתבלבלים וקשה
לחשוב כמו מה את יכולה להרגיש. פחד ובלבול וסקרנות. את סוערת
וקוצרת את כל השדות, לא משאירה עקבות. כמו טורף לילי. כמו תן
על גבעה של קיבוץ. שפתיך עוד אדומות מטלה שנשחט. את מאושרת שם,
בקרבתו של הירח.
יש בך משהו חייתי כמו נמר. וחייתי כמו חתול. מפונק, אצילי,
עצמאי במחבוא. את נקייה כחתול, דקדקנית, כל כך עדינה. אבל
נופלת על הרגליים, גם אם מעולם לא האמנת שתוכלי ליפול כמו
נסיכה שוב.
את לא יודעת, אבל את נסיכה. לא לבושה במשי ומעוטרת ביהלומים,
אלא נוצצת כמו כוכב, גבוהה מכולם. מרתקת, לא מושגת. את תיבת
אוצר, נועלת בתוכך מטבעות ישנים, גוויות אלומות שם, סודות
קדומים. את כל הטרגדיות שלך את מתייקת לפי חומרה והתמודדות,
ומצפינה שוב. הקודים שלך פרוצים רק לאלו בעלי המפתחות, יחידי
הסגולה, בודדים כמוך.
את חודש עברי, צום ואבלות. במקביל, כולם מנציחים אותך, חג של
שלום ושל חופש. את שני הקטבים, בבת אחת, סתירה פרדוקסלית
פיזיקלית של מגנטיות וגלים. אבל את קיימת, והכל נופל אלייך
בכוח משיכה של מאדים. כמו כוכב לכת, יש עליך חיים, שלא נחקרו,
שלא התגלו. ורידי גופך הולמים - תעלומה.
את נשמעת כמו תווים לחליל צד, מתכתית ומתגלגלת, סוחפת כמו הים.
קולך נישא אל מבעד לאוקיינוסים, ואת מנחמת אישה שאיבדה טעם
לחיים. את היית אישה כזו, אבל ניצחת את החירשים. הצלחת להישמע,
בגאון ובערגה של סהרורים, כמו חלום ישן שצף מחדש, את ניצחת.
לצלילי החליל שלך נתווספו כינורות עצובים, וחצוצרות מפוחדות.
בשקט הצטרפו גם פסנתרים של השלמה, וגיטרות של מלחמה פנימית.
אבל את מובילה, מנחה כמו מנצח על תזמורת, מנצחת אמיתית. על כל
אלה שסירבו להקשיב לך, שלא יכלו, אולי, לשמוע את שהיה לך
להגיד. וכל האילמים דיברו דרכך, ואת היית לסימפוניה הכי אמיתית
של הטבע. את היית בטהובן ושופן ומוצארט, שהזדווגו אחד עם השני
והשלישי, והפכו עולמות. כמו טורנדו מטורף, שאיבד שליטה ושכח את
תכליתו. אבל את הוריקן, קצת מרוסנת, כי יש לך תולדות, ותמיד
יהיה לך לאן לחזור, גם אם שכחת את הדרך לשם.
את ילדה של עשן מתוק, מוגנת בערפל סמיך, אדמדם. ההילה המבלבלת
עוקבת אחרייך לכל מקום. את לא רגילה. יוצאת דופן. תמיד. בכל
משפט ומעשה, אפילו רק בטון הדיבור. קשה כל כך לא לשים לב
לחיוכים הנדירים שלך, הכנים, תמיד תותירי אחרייך שבויים חדשים.
את מהלכת כמו תופעת טבע. על-אנושית, אבל אנושית.
את נוצחת, יפיפייה המחביאה את דמעותיה מאור הזרקורים, רק פעם
אחת בחייך. בטרגדיה הפרטית שלך, ששפתייך נוצרות באדיקות דתית
שכזו. עם אותו הכאב הסמוי שלך בחרת לברוח מכאן. עלית על מטוס
וקיווית שנשכח אותך. הלכת מכולנו, בשקט שאפיין אותך כל כך,
והסיום היה חדגוני ומשתק. בלי מכתב, בלי הסברים. רק את והשאלות
הבוערות שלך, סימני הקריאה שלא הצלחת לעורר באיש. קמת לך, בוקר
אחד וקריר, ארזת לך תיק ונטשת. השארת מאחור את השנאה והאשמה
היתומה שלך. חרטת על לבך את הסיפור וכיסית אותו בשעווה, עיוורת
את האמת והיא הפסיקה לרדוף אותך. אבל עכשיו, בלעדייך, האוויר
הזה דל לנשימה, והשעות ריקות ונחסרות, כי אבדה להן נפש יקרה
לאין שיעור. את, עם עורך העדין והמגע המהפנט, שליקטת פנינים
מהרחובות, שהפכת כל קיר אפור לשער גן-עדן. בעינייך החכמות
הרגעת את הילד העצוב ביותר, שימחת את ליבם של הצמחים ואנשי
השוק. בלתי נסבל לשבת כאן בלעדייך, בערמת סחי עצובה ובודדת,
לתהות היכן את ואם טוב לך, כמה ימים אחרי שהכל נגמר.
הרי את תאירי גם את פינות הג'ונגל האבודות, את הכנסייה העתיקה
בעולם. תפזרי חיוכייך המרשימים בפינותיהן של מסעדות בנקוק
העלובות, בראש מפלי הניאגרה, בקצה קרחת יער בהודו. תדעי להאיר
את אורך הנפלא על פאב מפוקפק בניו-יורק, על מדרגות הדאם, על
הכניסה הילדותית לכריסטיאניה. תוכלי לצוות שתיקה על אילו
שיבואו לברכך בהית'רו, על אלו שיפרדו ממך לשלום באחד ממאה
המגדלים של פראג. ולמרות זאת, לעולם לא ישכך הכאב החד, המייסר,
של האובדן מר, כמו זה של לאבד אותך, אפילו אם לטובת אנשים
אחרים, שוודאי זקוקים לך גם. כי את, כמו אותן חלומות בהקיץ,
מיוחדת כל כך, ועוד לא הספקת לשלוף את כל הארנבות מכובע הטמבל
הישראלי שלך.
עוד לא נכתבו לך כל שירי האהבה מאלו שנשבו בקסמייך, עוד לא
קיבלת את כל המכתבים שנשלחו על ידי מתגעגעים. עוד לא אהבת כמו
שיכולת לאהוב מקסימלית, עוד לא זכית לחיבוק הנכסף מכולם, על
ספסל בקיבוץ בצפון. אבל בכית את כל הדמעות שהיית מסוגלת לבכות
כאן, ולכן פספסנו אותך. עפת הרחק מכאן, בלי להקת ציפורים
שתלווה אותך במסע, כדי לצחוק ולשטוף באמבט של קרני שמש חמימות.
זרקת הצידה את אותן חורשות ונחלים שאהבו אותך. עזבת הכל.
ואת, בנבכי נפשך הקודחת, רמסת את טעמיי פירות ההדר ועוגות
השוקולד, ברחת מאופרות התודה העבריות שחוברו למענך. זנחת הכל
לטובת גרגירי חול מחוף נידח ושקט, בשביל פיסות אדמה לחה
ממדינות הדרום. נסעת מהעלבון האישי שלך, חתום במעטפה אדומה
ולוהטת.
לא תופתעי לשמוע שאני שותקת. לא תתפלאי לשמוע, כנראה, שאני
פשוט כאן, ולא הולכת לשומקום. מחכה לך, בדיוק באותה הנקודה בה
השארת אותי, ולא אזיז ולו איבר אחד. אני אשאר פה, על הספסל הזה
בקיבוץ, איפה שקבענו להיפגש - ואת לא באת.
בדיוק כשרציתי להגיד לך כמה שאני אוהבת, איך שתוכלי לסמוך עליי
עכשיו, בזמן הקשה שאת עוברת. ולא הספקת לשמוע אותי. המילים
שתכננתי להגיד לך התנדפו אל חלל האוויר, כמו ניסו להגיע אלייך,
בשמיים השחורים שחצית בבהלה.
תוהה אם המשפטים הלקונים שלי הצליחו להתדפק על חלון המטוס
הכפול, להעביר לך ויברציות באוזן, כמו טלטול באוטובוס כשאת
ישנה. תני לעצמך לחזור אליי פעם, כשתרגישי שהכל השתנה, נרגע,
נסלח. חזרי אליי, במלוא הדרך הזורח, ונשקיני שוב, כמו שעשית
אינספור פעמים.
העבר טרי כל כך, רענן במוחי - אני ואת, רוכבות על אותו סוס
שחור, שרץ בפראות חופשית כל כך, על חולות מכמורת הריקים
מאנשים. אני ואת, דוחפות שתי כפיות אל אותו גביע גלידה נמסה,
צוחקות על הורוד שמתערבב בלבן. שתינו, אוחזות באותו הספר
וקוראות יחד בשקיקה. שני זוגות עיניים, בוחנות את אותן המילים,
מדמיינות את אותה הסיטואציה, על גשר מתכת מוקף באדמת כורכר.
אני ואת, כמו ציור של פיקאסו. כמו לערבב צבעי קיר של טמבור
בהום-סנטר. כמו לגנוב נחשי גומי מהסופר. כמו לקנות קילו נשיקות
מהקונדיטוריה של שקדי. כמו גורי חתולים לאימוץ ברחוב שינקין,
מגרגרים אל עוברי אורח.
כל כך הרבה חן ואור. כל כך הרבה נשימות מאושרות. נכבו כמו
סיגריה אחוזת טרור.
את מתחילה כמו ציפוי שוקולד על עוגת גלידה קרה. טעמך הראשוני
מפתיע, ענוג, מעורר את החושים.
אני מתגעגעת לנגיסות האלו בך, לפיתוי העדין שבמרקם הנשי של
גופך. אל מגדלי הקלפים שבנית סביבך, כמו אומן סיני. בובת
פורצלן, מטרה נייחת לכעסים שמציפים אותי. שרוצים לזכות בך שוב,
בכל מחיר.
אבל אינני רוצה להלחם איתך. שונאת לאייש את העמדות נגדך,
בחיפזון של חרדת נטישה. אין שום אויב שאורב לך, אהובה, ואין
איש שרוצה ברעתך. זו רק אני, ניצבת מולך כבעבר, בעיניים כלות
ובאהבה שתדעך ברגעי משבר עייפים.
אני מניחה את הנשק. בוחרת בדרך של שלום.
עכשיו, יקירתי - תורך.
|