לאחי,
ג'וליאן,
שותפי למסע, תלמידי ומורי,
שנותר נאמן מעבר לחיים ולמוות,
מעבר לנהרות הזמן.

שעשה עמדי חסד ועזר לי לפשוט מעליי בכוח
את עור הכבש שצימח פרא מעל עיניי
ולשוב ולראות את מה שנסתר ממני - את דמותי האמיתית
מעבר להשתקפות האדם במראה.

שהזכיר לי מי אני באמת,
שגרם לי לשוב ולהרגיש חי.
ולעטות שוב את עור הנמר.

ולאחר פשט את עורי מעלי, שוב ושוב ושוב,
עד אשר לא נותר עוד דבר,
מלבד עור קשקשים מבורסק.

עד אשר פרצו שתי כנפי מתכת
ועיניים בוערות
ונשימת אש.

עד אשר
התעורר משנתו
הדרקון.

אחי,
שגרר אותי לתוך האפלה העמוקה מכל,
שבשם הידע הקדוש, הטביל אותי בדמי שלי
והחדיר בי את הארס לקטול
כל אדם ההולך על פני אדמה.
שצרף אותי בכבשנות גיהינום,
כפי שמחשלים חרב יקרה.

סופות ילווך באשר תלך ורוחות סער יבדרו בגדיך ושערך.
ברקים עטורי רעם ולהבות יקשטו לנצח קווי דמותך.

אין ביכולתי לפרוע חוב פדיון נשמתי,
אך אני, אפדה את נשמתך.

גם אם יפרידו בינינו החלל והזמן,
אהיה עמך תמיד.

ולא נותר עוד דבר להוסיף על כך,
מלבד להרכין בפניך ראשי בקידת כבוד
ולהפטיר נאמנותי: "אוס".

דע זאת, תהא באשר תהא.