אני עוברת תחנת אוטובוס בודדה וממשיכה הלאה.
המדרכה קצת עקומה ואני נזהרת לא ליפול, יורדת מהמדרכה ויוצאת
לכיוון הכביש,אני לא שמה לב למכונית, אבל במזל היא שמה לב אלי
ועוצרת.
עליתי למדרכה הבאה והמשכתי הלאה.
אני מתקדמת באיטיות ובשקט, עוברת מנורת רחוב שמסנוורת, אבל
בצעד אחד אני עוברת אותה.

החיים שלי, הם לא צפויים, הם לא עומדים, הם... לא מאירים עלי.
חיי מתאכזרים אלי, לא כמו הרחוב.

הגעתי לכיכר, אני עוברת אותה ואיתי עוד 3 מכוניות. הן ממשיכות
הלאה ונעלמות.
ואני... אני ממשיכה הלאה, עוברת דרך שיחים וממשיכה לצעוד, מעלי
עוברים עטלפים שתמיד בתקופה הזאת של השנה מופיעים.
הכל שקט והכל חשוך, כולם בבתיהם, בתים שמחים ומלאי אור.

ככה זה פה,כל טוב. הכל טוב חוץ מבית אחד שלא מעיר.
שם האנשים בשקט, שם האנשים לא עונים לטלפונים, מפחדים לצאת
לרחוב, רוצים לברוח ולא לחזור לעולם.

גן השעשועים שמולי ריק, מצחיק. אני עוד זוכרת את הבוקר, הגן
היה מלא ילדים קטנים וצווחניים שנהנו מהחיים שלהם.
ועכשיו רק המשוגע יושב שם, יושב ובוהה בעוברים ושבים.

"מעניין מה הוא חושב", אני מהרהרת ביני לבין עצמי.
"מעניין מה הוא חושב על חייו"...
ואני שמה לב שאני כבר לא מאמינה בחיים, בגורל, באלוהים.

הגעתי לרחוב של הבית שלי, אם בכלל אפשר לקרוא לזה רחוב.
זה שביל אפר שמוביל לשתי בתים. האחד מעיר, והשני לא.
הבית היחידי פה שלא מעיר. שם האנשים מתים.