הוא תמיד הכה אותה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת אותו מכה
אותה, מקלל אותה, משפיל אותה.
ותמיד היא בכתה, תמיד ביקשה סליחה, הבטיחה הבטחות.
אך תמיד כשהתחילה להוציא ציוץ מהפה הוא הפיל אותה לרצפה והשתיק
אותה, אמר לה כמה היא מטומטמת, מכוערת, לא שווה, מופקרת.
מופקרת - כך קרא לה.
רק לפני שנתיים סוף סוף הבנתי מה פירוש המילה, ובאותו רגע
רציתי להרוג אותו. כך? כך הוא מעיז לקרוא לה?!
שנאתי אותו! כל כך שנאתי אותו!
אני זוכרת יום אחד שהוא בא אלי והכניס אותי לחדר בכוח.
אמר לי שאני בדיוק כמוה - מטומטמת, מכוערת, לא שווה,
מופקרת.
מופקרת - כך קרא לי.
עד היום אני לא מבינה מה הפירוש של מופקרת שלא עשתה כלום.
רציתי להרוג אותו. כך? כך הוא מעיז לקרוא לי?!
שנאתי אותו! כל כך שנאתי אותו!

אתמול הבנתי בפעם הראשונה למה הוא קרא לי מופקרת.
הוא ראה אותי, הוא ראה אותי מדברת עם אחד, צוחקת, מחבקת אותו.
והוא התעצבן, כי אני, אני בעצם שלו...
אני שייכת לו... ותמיד אני יהיה שלו, הרי לו... לו איבדתי את
בתולי. בזכותו אני בעצם קיימת פה עכשיו.
בגלל שאמי הייתה מופקרת.