אתם יודעים משהו...
אני דיי אוהבת אותם, את החתכים האלה שיש לי על היד.
אני לא מתחרטת עליהם, הם כמובן לא מוסיפים... אבל מה אכפת
לי...
אף אחד לא מצליח לראות אותם מלבדי.
הם מוסתרים דיי טוב מאחורי השעון הייתי אומרת.
הם חלק ממני... מחיי, מהגוף שלי, מהנשמה.
רגועים ושקטים כאלה... לא צועקים על אף אחד, לא כועסים, לא
מתלוננים.
חוץ מבעצם... ממני.
הרי אני עשיתי אותם. הם תוצר מעשה ידי.
תוצר דיי יפה הייתי אומרת.
מסודרים בשורות, אחד על גבי השני, לכל אחד מהם יש סיפור
מאחוריו, או סוד יותר נכון.
סודות שאני יודעת בעל פה, סודות שאני סיפרתי להם, סודות שרק
אנחנו יודעים. סודות שאף אחד אחר לא היה מבין.
בעצם... ממ... לא! אף אחד...
אתם יודעים משהו...
אני דיי אוהבת אותם, את החתכים האלה שיש לי על היד.