יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות איבה. זה נראה
לפעמים שמישהו החליט שכמה שהיום יותר עצוב השם צריך להיות יותר
ארוך. סתם יום, במשך כל חיי. רמים בבוקר, לובשים חולצה לבנה
והולכים לבית ספר. עומדים כמה דקות בשקט ושומעים את השטויות של
המורים, על המלחמות וכל השאר. המלחמות לא היו מבחינתי כאלה
נוראות. דיברו על הרוגים והכל אבל זה היה כל כך מזמן, חוץ
ממלחמת המפרץ שזה בכלל היה משחק - להיכנס לחדר של ההרים ולישון
עם תחפושות, לשתות פטל דרך הקש של המסכה, ממש סבבה, הלוואי שכל
המלחמות יהיו כאלה. אז אף פעם לא הייתה לי בעיה עם ימי זכרון.
עד השנה.
אני כבר כמעט בן 17, מדברים כבר ברצינות על הצבא, צו ראשון
ולאן כדאי ללכת. שנת שירות והכל. ואז מגיע יום הזיכרון.
כמו כל שנה, אין בו משהו מיוחד - פחות לימודים והרבה דיבורים
של המרים שעוברים לכולם מעל הראש ולא משאירים שום סימן לכך
שעברו בטעות מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. פוגשים את החברים
מהשמינית שהתגייסו השנה ומתעוררים כל פעם שאחד מהם נכנס לכיתה
באמצע שיעור כי הוא לא ראה את המורה כבר שנה, לא שאני מבין מה
הבעיה פה. ובכל זאת, למרות כל השגרה, משהו שונה. לגמרי. לא
איזה שינוי קטן שסתם מציק עד שמבינים מה הבעיה. זה שינוי כזה,
שלא מבינים איך הוא יכול לקרות ואיך לא מבינים מהו. כמו לא
לשים לב שכבר צהריים והשמש עוד לא זרחה. ואז נפל האסימון,
התמונות. אותן תמונות של אנשים שלמדו בבית בספר ונהרגו בכל מני
תקריות אומללות. המחשבה הנוראית עוברת בראש, שבעוד שנתיים גם
התמונה שלי תופיע שם, או שגם אני אעמוד שם ואספיד חבר שלי בלי
לבכות, כי כבר נגמרו הדמעות. ולמה אני צריך את זה? למי אכפת אם
המדינה תגיע עד הגבעה ההיא או שתיים יותר רחוק? למה אני צריך
לצעוד שם, לשחק בחיים שלי ושל אנשים אחרים, לראות את הזוועות
האלה? יש לי תוכניות, עתיד. הם לא כוללים בשום אופן להיהרג
במחסום, כדי לשמור על משהו שאני לא מאמין בו.
וזה לא באמת להיות חייל. חייל אמור להגן על מה שחשוב לו, אחרת
הוא לא היה חייל. חייל אמור להיות קר, מסוגל להרוג בלי ייסורי
מצפון. אני לא אהיה חייל. אני גם לא אהיה מבוגר. אני אהיה ילד
גדול. ילד שמנסה להתנהג כמו מבוגר. ילד עם רובה ובגדים ירוקים.
ילד שהורג ילדים אחרים ולא סולח לעצמו על זה לעולם.
ואני כבר לא רוצה להיות גדול.