אני שרוע על הגג. האוויר הצונן פולשני משהו, גשמי מכדי להיות
תערובת כימית של גזים מבית היוצר של מורים לכימיה. כמו עצם זר
שנדחה על ידי הנשימה שלי. קצה של ירח מציץ מאחורי ענן סמיך,
מזכיר לי את העולם הנורמלי. קולות של צרצרים עירוניים מסביב,
חותכים באבחה חדה את הדממה.

למה  תמיד אתה סגור בתוך עולם משלך? היא נוהגת לגונן עלי
בפולניות עוטפת. ולמה את תמיד יושבת לי על הווריד? אני מבליע
מתחת לזיפי זקני, ובשתיקה גדולה יותר אני מוסיף, כמה חם לי
כשאת עושה את זה. תמיד הייתי מוצלח יותר בשתיקות.

מבעד לריסיי המרפרפים על עיניי העצומות למחצה, אני מאבחן שלושה
עננים צמודים דמויי פנים עם ידיים, דופליקציה של שלושת הקופים:
אחד על הפה, אחד על האוזניים, אחד על העיניים. גם העננים
מתחמקים מאחריות? אני תוהה בבהייה רדומה. קופי הענן מחדירים בי
תחושת אינטגרציה. אני והשמיים אחד.

הפסיכולוג מעיר לי על ההזיות שלי. הוא גורס שאני מאשים את
הדמויות הבדויות, בפגמים שלי. שאני לא מסוגל להתמודד איתם בגוף
ראשון. הקול שלו מתרחק בפתאומיות באפקט של דיסטורשן צורמני.

חתול ג'ינג'י שמן וחתולה אפרפרה מפוספסת קורעים זה את זה
ביללות מיוחמות בקצה הגג. החתולים האלה מזדיינים כמו שפנים.
מעניין מה שפנים עושים כמו חתולים. מנין הם הגיעו לכאן? היללות
שלהם סרקאסטיות, אני מציין לעצמי תוך שרבוב שפתיים. רק אני,
שלושת קופי העננים והירח קיימים עכשיו. היה לי הכל ואיננו עוד.
אפילו החזון שלי נעלם, וגם המטרות. אני נוצה, כמה קל אני חש
פתאום. תחושת ריחוף. רק כשהגוף מתנתק מחצובות הגרביטציה אני
יכול לעיין בעצמי טוב יותר. אני רוצה כנפיים ללילה.

אילו רק יכולתי לחפון אותה, כמו שהיא ישנה, עם התום הילדותי
הזה, ועיני הבדולח העצומות בלילה, לעטוף אותה בכנף שלי ולהיעלם
איתה ביחד באופק מסתורי.

"אני צריך כנפיים" אני צועק אל שלושת קופי הענן. אם קיימים
קופי ענן, אין סיבה שלא אקבל כנפיים. דקה לאחר מכן אני מרחף
ליד חלונות בנייני העיר. ממש מלאך בשמי תל-אביב, אני מגחך
לעצמי, חונק צחקוק מהדגדוג הפריך שגורמות לי הנוצות ליד בית
השחי. אולי כשישדרגו אותי יתנו לי כנפיים %100 כותנה, אני
מהרהר תוך כדי מבט סוקר לתוך אחד החלונות.

אפילו בהזיות שלך אתה חייב להכניס את ההומור המטופש שלך.
התובנות שלך לא מצחיקות בכלל, זה לא מצחיק. צוחק ובוכה, בוכה
וצוחק, ושוב. די עם זה. מתי תוכל להירגע.

בחדר הילדים ישן ילד עם שיער צהבהב אפרוחי. בחדר השינה יושבים
הוריו ומנהלים דיאלוג צעקני על זהותו של מי ששכח לשלם את חשבון
הטלפון. בדירה ליד, שישיית פנסיונרים מעשנים, מחביאים קלפי
פוקר, ולידם כוסיות חצי ריקות, מוכתמות באפר סיגריות. אני
מתרגל עליית קומה עם הכנפיים החדשות. איבר מין נשי פעור ומנצנץ
לוכד מיידית את עייני, נראה כמו שזיף מבוקע שהבשיל מדי, מהמם
אותי בפתאומיותו המתריסה. מול המסך גבר זיפני בעשור הרביעי
לחייו, מאונן במרץ, פיו פעור והוא מתנשף. בשולחן מאחוריו כומתת
שוטר, ואני מתקשח אוטומטית ומנמיך מייד, יורד לקומת הפרטר.
בחורה עם אפידרמיס חיוורני ובוהק במיוחד קוראת במיטתה ספר,
לידה כלב מעורב, זנבו משתרבב לקצה המיטה, פניו על השמיכה שעל
בטנה והוא נוחר בשלווה. בדירה ליד, קשישה שהשאירה אור
בשירותים, ישנה שנת ישרים.

מה יש לך משוטרים. תמיד נדמה לך שכולם מחפשים אותך. אפשר
לחשוב שאתה מעשן בכלל. אתה פרנואיד אלגורי. מה אתה אומר? תמשיך
להמציא לעצמך תארים אקדמיים ממהפקולטה למדעי נברני הפנים. או
אולי זה בגלל שיש לך בעיות מוסריות. מה פתאום שיהיה לך מוסר
ואיזו סיבה יש לנהל חיים מוסריים? אולי כדי להתמודד עם תחושת
ההחמצה.

כשעפים, לאוויר יש ריח נקי של נשימה טרייה, כמו כשיורדים
מהמטוס לארץ אחרת. אני מתחיל להתגלגל באוויר, בהתחלה ימינה
ושמאלה בהיסוס מה, אחר כך סלטה קטנה לאחור ובסוף אני נדיה
קומנצ'י של נברני הפנים, הפרנואידים האלגורים, החולמים בהקיץ.
ומסביבי הכל נוזלי, ורוח, ושקט מוחשי, ואוחז, ומלפף, ואין
מנוס, ואין התחלה, ואין סוף. אני עובר ליד פחי אשפה מרוכזים
ומצטרף לחתול שנובר בהם. הוא לא מעיף בי מבט בכלל. או שהכנפיים
הכונפות מאיינות אותי או שאפילו לחתולים אני לא אכפת.

קרא לעצמך דרור. נפץ את המסגרות האלו, מה אכפת לך מה חושבים
עליך? נראה אותך, מקלף מכסים של פחי אשפה. מהן המילים אם לא
שתיקה. שחה בסחי. שחה. ממילא האשפה היא אשפת שווא.

ממשיך לעוף, רואה רמזור, עובר באדום. הנה הבית שלה. מציץ
בחלון. הפרצוף הישן שלה עליה, זה שתמיד שובר אותי מחדש, עם
הפלומה הוורודה הריחנית. כמה אני רוצה לעשות בה מעשים. כמה אני
רוצה לגונן עליה מטיפוסים כמוני. הפולניות שלה נהיית כל כך
יקרה לי. אני מחייך אליה וכואב לי הגב, כואבות לי הכנפיים
ומחריפה אצלי תחושת הארעיות. ממשיך הלאה בליאות, כבר מאוחר.

היכן נמצא ההלאה שלך? דון קישוט אתה יכול לנוח; מחר תחזיק
המון קצוות חוט של תחנות רוח שלא הכרת, והבוקר יעלה בלי
כנפיים, קופי הענן ייעלמו, ורק אתה תישאר שם, עם החתולים מהגג,
ריח הנבירה בפחי האשפה בכפות ידיך, ההתמודדות המתחדשת, והפלומה
הוורודה שלה כשהיא ישנה לצידך.