אני יושבת בחדר... והצללים רודפים אותי -
כל שעה כל דקה כל שנייה
אני שומעת שיר, קול, צלצול... וזה מזכיר לי,
מזכיר איך טעיתי איך לא הבנתי איך שיטית בי ולקחת ממני הכל
ביום אחד איבדתי את עצמי נפלתי מההר שטיפסתי עליו והנפילה הזו
כל כך כאבה.
וכן היא עדיין כואבת, כולם סביבי מאושרים מחייכים ואני שמה את
מסכת החיים
וממשיכה רק שבפנים ממשיכים היסורים, ממשיך הכאב שהורס אותי...
ואיש לא יודע לא מבין - הם לא יודעים שאני מתה מבפנים,
אילו רק הייתי יכולה הלוואי והייתה ניתנת לי האפשרות
אחורה בזמן לחזור הייתי משנה את הכל!
לפעמים כשכבר הכול וורוד ובוהק זה מה שמעוור אותך-
ופתאום אתה רואה הכל באור אחר מן שחור לבן כזה
אתה ספק חי ספק מת, מאובן כולך בלי יכולת לזוז
ופתאום האור הזה שמאיר אותך נעלם ואתה נשאר עם תחושה
של ריקנות אדירה והפצע גדול מדי ואין דבר שעוצר את הדימום...
והלב הזה כל כך הרבה שריטות יש עליו כל כך הרבה פצעים
והוא כבר לא יכול יותר - הלב הזה עדיין קטן
מה הוא מבין מהעולם!
אבל כבר כל כך הרבה הוא עבר-
והוא מנסה לשכוח אולי לברוח אך אין לו את האפשרות הוא אבוד.
הוא משוטט בעולם לא מבחין עושה כבר מה שהוא מבין,
אין לו טוב ואין לו רע בשבילו הכול אותו הדבר,
הוא כבר לא מפחד מהלא נודע הכול נראה לו כבר מוכר-
פתאום הוא לא מופתע כי הוא מודע התמימות שלו הטוהר נלקחו והם
לא יחזרו עוד אף פעם במקומם הוא הותיר צלקת גדולה שתיחרט
ותישאר שם...
והחיים הם ממשיכים הפרחים פורחים... נובלים והשמש ממשיכה לזרוח
ולשקוע וממשיכה את היום להאיר ובלילה יש עדיין ירח וכוכבים
והחיים מתמשכים אך דבר אחד נשאר וזה אותה צלקת אותו פצע שעדיין
מדמם שעדיין מסרב להרפא... וכנראה כך הוא יישאר! |