אני מוצאת את עצמי מדי פעם מהרהרת, איך חיי נושבים לרוח
ומשילים עלים לאורך השנים ועלים אלו מתפזרים ומפזרים אבקנים
ויוצרים אינסוף ניצנים של חיים. לעיתים זה ניראה כאילו התבגרתי
וזה עצוב כי את המסע הזה לא הוקרתי ובריקוד סוחף זה לא
השתתפתי. פשוט זה פקד או. מה עבר עליי תוך כדי ריקמת שנים,
מלבד ראיונות עבודה, לימודים וזיונים מזדמנים? הרבה טיפות של
גשם ופחות מדי קרניים של אור שהגיפו וחשפו את מטרותיי והרבה
חלומות שניבנו במחשבותיי, ואותם דחיתי עד בלי די והרבה והמון
לבד, והלב שלי גם הוא מבודד. והיו הרבה מלחמות עם אנשים שונים,
ובעיקר מלחמה שקטה עם כל אותן השנים. שנים בהם אני בנחרצות
להתבגר מסרבת, ואת עברי בחוזקה נושמת וכמהה לגעת ולשנות, וצמאה
להצמיח אותן מחדש וביתר תבונה לבנות. רוצה לחזור לכל אותם
המקומות ולחיות מחדש את כל המאורעות, ולחדש ולראות את אותם
המחוזות ולרוץ יחפה לתוך ים גועש ולהיטיב ולדעת מה ליבך לי חרש
לוחש, ולשאת תפילה כשכוכב נושר. לכבות את הנרות בעוגה וללחוש
באוזנך שאני שלך. את כל אלו ידעתי בעבר ועכשיו התבגרתי
והתפכחתי גם והכל נראה שונה ומוזר ולהכל יש טעם אחר, והריח שלך
גם הוא פה חסר, וההתבגרות שלי אי-שם נשארה מאחור, וההתבגרות
שלי נסוגה לאחור.