עבר שבוע, אולי שבועיים
מי בכלל סופר
והעצב, עם הקצב -
מתגבר
ואני בוכה,
ונמאס לי כבר לבכות
עיניים בוהקות
ולב שבור
לרסיסים
שאת פני השטח מכסים
ותראו שאם מנסים
לחבר אותם
יצא מעוות,
לא שלם, כמעט
רק להעיף מבט
ולהבין
שמשהו לא בסדר
משהו לא כשורה
רוצה אותך בחזרה...
אתה חי את החיים
וזה לא איתי,
אליי מחייך
אבל זה כלל לא אמיתי,
לך הזמן עובר מהר
ובשבילי איטי,
ועוד מעט תאהב
אבל זה לא יהיה אותי.
יום חלף, אולי יומיים
מי בכלל זוכר
וזכרונות עפים אצלי בראש
בקצב מסחרר
ואני לבד,
יושבת ונזכרת,
את הימים סופרת
ומבינה
שכלום לא השתנה
וכלום לא ישתנה
ואולי הוא לא שווה
את העצבות, את הכאב
את חוסר האונים
מה קורה? הכל על הפנים,
מתי זה יגמר?
אני לא רוצה יותר
הזמן את שלו לא עשה
ובלי ברירה
דבקה במטרה שבורה
רוצה אותך בחזרה...
אתה חי את החיים
וזה לא איתי,
אליי מחייך
אבל זה כלל לא אמיתי,
לך הזמן עובר מהר
ובשבילי איטי,
ועוד מעט תאהב
אבל זה לא יהיה אותי.
ואולי זה הזמן שרודף אחריי,
ואולי זו אני שמגזימה יותר מדי,
ואולי זה הרגש שהשתלט עליי,
ואולי זה אתה.
על הגבול
בין אהבה לשנאה
בין רעש לדממה
בין שמחה לאכזבה
ואני
כל כך
יותר מכל
יותר מכל דבר
יותר מאת חיי,
רוצה אותך בחזרה
אתה חי את החיים
וזה לא איתי,
אליי מחייך
אבל זה כלל לא אמיתי,
לך הזמן עובר מהר
ובשבילי איטי,
ועוד מעט תאהב
אבל זה לא יהיה אותי. |
