"דני"
"מדבר"
"היי, זו אני"
"כן, זיהיתי"
"מה שלומך?"
"סביר, ואיך אצלך?"
"רע, רע מאוד ובגלל זה טלפנתי"
"הנחתי שיש סיבה שטילפנת"
"למה אתה מתכוון?"
"עזבי. מה קרה?"
"אל תשאל, התחיל להטריד אותי מישהו בטלפון"
"מה זאת אומרת?"
"מישהו מטלפן וממלמל לי  דברים בג'יבריש או סתם גונח ומנתק
ואני כבר לא יודעת מה לעשות"
כנראה היא באמת בצרה אם היא הגיעה למצב שהיא צריכה לפנות
אליי.
"באמת לא נעים, פנית כבר למשטרה?"
"כן, ברור. הם אמרו שאם זה ימשיך עוד כמה ימים אז לחזור אליהם,
אבל אני בינתיים משתגעת"
"בטח הוא יפסיק מתישהו"
"כן, זה גם מה שאמרו במשטרה אבל זה נורא"
"טוב, שרון, אני מצטער לשמוע אבל אני חייב לזוז"
"תטלפן אליי מחר?"
"אני אנסה"

שרון ואני נפרדנו לפני ארבעה חודשים, או יותר נכון להגיד ששרון
זרקה אותי כמו שזורקים חיתול משומש, וכך בדיוק הרגשתי, משומש.
היינו חצי שנה ביחד והיה לנו ממש טוב יחד, כך לפחות חשבתי, אבל
שרון זרקה אותי לטובת איזה אריק אחד שהיא פגשה באוטובוס יום
קודם ולקח לה בדיוק חצי שעה של דיבור איתו כדי להבין שהוא אהבת
חייה ושאני לא מספיק טוב ונחמד אליה או יותר נכון אני פחות
מידי אריק.
נאלצתי לעזוב את הדירה ששכרנו יחד חודשיים קודם ועד שמצאתי
דירה אחרת ישנתי על הספה אצל ההורים וכולם שמו לב שאני הולך
ומשתגע, ואני די הסכמתי איתם.
לא הצלחתי להירדם בלילות כי לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה,
חזרתי לעשן כי רק הסיגריה הצליחה להבין ולהרגיע אותי, מהעבודה
נזרקתי כי הייתי מגיע באיחור עם עיניים נפוחות והחלו לרוץ
שמועות שאני על סמים, וזה גרם לכך שבחודש השני לזריקתי הסתגרתי
בבית הוריי בלי לצאת ובלי רצון לחיות.
במהלך החודש הזה שמעתי ששרון זרקה את אריק אבל לא הייתי מספיק
חזק כדי להרים אליה טלפון. והינה, כשכבר חשבתי שזהו, כאן וכך
אני אגמר, עליתי על המטרה הבאה של חיי - להרוס את שרון כמו
שהיא הרסה אותי.
בחודשיים שהייתי אצל הוריי ולא זזתי מהטלוויזיה ראיתי סרט על
מטרידים טלפוניים ושם נאמר שאנשים שמוטרדים טלפונית הטרדות
חוזרות ונשנות נוטים לפתח פראנויות, להסתגר בביתם ולעיתים הם
מגיעים למצב שהם זקוקים לטיפול או אפילו לאישפוז במקרים
קיצוניים. בסרט הופיעה אחת שדמתה שתי טיפות מים לשרון שבעלה
לשעבר היה מטלפן אליה כל יום ומנתק ישר את הטלפון, כך במשך
חודש, עד שתפסו אותו, כיום היא לא מחזיקה יותר טלפון ברשותה
והיא בדיכאון תמידי.
ממנו קיבלתי את ההשראה.
זה היה פשוט וגאוני. כל יום הייתי מטלפן לשרון בשעה אחרת,
לפעמים ביום, לפעמים בלילה וגונח או מאיים עליה ואז מנתק.
את השיחות הייתי עושה מטלפונים ציבוריים או מבתי קפה בעיר.

"היי שרון"
"היי דני, מה קורה?"
"אני בסדר, מה שלומך?"
"עדיין לא תפסו אותו"
"למה את בבית?"
"הודעתי בעבודה שאני לא מרגישה טוב, אבל האמת שלא בא לי לצאת
מהבית"
"בגללו?"
"כן. אני יודעת שזה לא בריא אבל ממש לא בא לי לפגוש אנשים"
מצויין זה מתחיל.
"טוב, אני מקווה שיתפסו אותו"
"גם אני. דני, תשמע אני מצטערת שלא יצא לי להתנצל על כל הקטע
עם אריק, ואני יודעת שלא הייתי בסדר אבל..."
"זה בסדר, התגברתי על זה"
"אני שמחה, ואני שמחה שחזרנו לדבר כי אתה עדיין חשוב לי"
"כן, גם אני"

אז ככה זה התנהל - בשיחה אחת, זו של ד"ר ג'קיל, הייתי
חבר-תומך-לשעבר ובשניה הייתי מיסטר הייד, גונח וממלמל.
עבר כבר כמעט חודש, וחשתי שעם כל שיחה אליה מצבי הולך ומשתפר
ובמקביל מצבה של שרון הולך ומידרדר. ולפי החישוב שלי הייתי
צריך עוד שתי שיחות כדי לשבור אותה לגמרי.

יצאתי מאוחר בלילה לכיוון הטלפון הציבורי בפינת הרחוב שלי
וחייגתי את המספר שלה.
הטלפון צילצל בצד השני אבל היא לא ענתה.
חייגתי שוב וגם הפעם היא לא ענתה.
רק בפעם השלישית היא ענתה.
"כן"
לא עניתי.
"מי שם?"
מילמלתי משהו.
"תפסיק כבר, סוטה אחד, תעזוב אותי" שמעתי שהיא בוכה "מה עשיתי
לך רע? תעזוב אותי!"
שתי גניחות וניתקתי.
עזבתי את הטלפון בתחושה מצויינת שאני קרוב קרוב לשבירתה הסופית
ולניצחוני כשלפתע ניגש אליי אדם לא מוכר במעיל גשם אפור.
"אתה דני בירן?" שאל.
"מי שואל?" השבתי בחשש מה.
"בלש הורוביץ בשבילך. תעצרו אותו" סימן לשני בחורים שצצו לפתע
משום-מקום וגררו אותי לניידת שעמדה בפינת הרחוב.
"מעניין אותך לדעת איך עליתי עליך?" שאל הורוביץ. לא עניתי.
"אני אניח שזה כן. אז ככה, בהתחלה לא ידעתי איך לטפל במקרה אבל
כשראיתי את השרון הזו היא נורא הזכירה איזו אחת שהופיעה באיזה
סרט תעודה שראיתי לא מזמן על מטרידים טלפוניים, אז חיברתי אחד
ועוד אחד והיגעתי אליך"
"אין לך שום הוכחות נגדי ואתה יודע את זה"
"ראינו אותך מטלפן עכשיו שלוש פעמים ואנחנו יודעים שטלפנו הרגע
והטרידו את שרון"
"צירוף מקרים"
"אולי ואולי לא, אבל אל תדאג, טיפוסים כמוך תמיד נופלים בסוף,
אני אקבל את ההוכחה שלי"
האמת שהתרשמתי ממנו, הוא באמת היה שוטר טוב, אבל הייתי בטוח
שאני אצא מזה כי למרות חוסר הזהירות והשאננות שהפגנתי, ידעתי
שיהיה לו קשה להוכיח שאני הוא המטריד. לא היה אכפת לי לשבת
בכלא, כי גם ככה לא היה לי הרבה מה לחפש בחיים האלה, אבל הפריע
לי ששרון ניצחה אותי, שלא הצלחתי במשימה.
עד שהגענו לבית המעצר כבר היה קצת אור בחוץ והורוביץ העביר
אותי לאיזה שוטר צעיר אחד ששם אותי בתא מעצר קטן שלמזלי היה
ריק. הורוביץ הביט בי דרך הסורגים. "תקשיב, בירן, אני הולך
לישון עכשיו אבל אני אחזור יותר מאוחר לתחקר אותך אז תהיה ילד
טוב ואל תעשה צרות"
לא עניתי לו והוא הלך.
כל כך הפריע לי ששרון ניצחה אותי, אחרי שהייתי כל כך קרוב
להצליח, ועוד שהיא עשתה את זה כרגיל אצלה - בלי להתאמץ, בלי
לתכנן, בלי להתכוון אפילו. זה שיגע אותי. הסתובבתי בתא כאחוז
אמוק כשהמחשבה היחידה שמתרוצצת במוחי זו המחשבה על שרון שומעת
שאני זה המטריד אותה והיא אומרת "תמיד ידעתי שיש בו משהו
מוזר".
לא יכולתי לתת לזה לקרות, הייתי כל כך קרוב. התחלתי לבעוט בקיר
ובסורגים עד שהשוטר ניגש אליי. לא היה אכפת לי לסכן הכל. רק לא
לתת לה לנצח אותי, שוב.

"מה אתה רוצה?" שאל השומר כשהגיע.
"אני רוצה לבצע את שיחת הטלפון שלי!"