זאת מן ריקנות מכאיבה שכזאת שאופפת אותי.
אני יכולה לתת מיליון ואחת סיבות למה אני מרגישה ככה,
למה אני פועלת ככה,
איך הפכתי להיות המפלצת שאני.

ובכל זאת, כל מקרה,
כל סיבה,
כל מילה שאגיד
תהיה כל-כך חלשה לעומת הכאב,
כאילו חסרת משמעות,
כאילו לא נאמרה מלכתחילה.

מנסה להטביע את ההרגשה הזאת,
את הכאב הבלתי נסבל הזה
בים של הרס עצמי.
ואח"כ יכאב לי כל חלק וחלק בגוף,
ובכל זאת, כאילו לא עשיתי דבר.

אין טעם ואין מטרה לשום מילה שנאמרת על-ידי,
לשום מילה שנכתבת על-ידי,
ובכל זאת, כותבת,
ובכל זאת, מדברת.

המשמעות איבדה את הכיוון,
כאילו שלא הייתה מלכתחילה,
ואולי, באמת לא הייתה.