"באמת יפה" אמרתי לאורי והתרווחתי במושב. אני אוהב את השטויות
האלו.. "לקפוץ" על כל מני הזדמנויות מוזרות לבילויים.
סבתא שלו מנוייה לפילהרמונית ולא יכלה להגיע אז נתנה לאורי את
הכרטיסים. "ואללה לא חשבתי שאני אשמע בטהובן באפטר הזה" חייכתי
לאורי והוא החזיר חיוך שמנסה להשתיק אותי.. אחרי הכל אולם
תרבות.

הצ'לו השתלב בנגינת הכינורות והקלרינט נמס אל תוך האווירה,
הכל מתוזמן עשרות כלים נעים בתאום, הרמוניה זורמת.  הפסנתרן
במנוחה, הכינורות ממשיכים.
"הפסנתרן נראה קצת מוזר" המשכתי לציין מחשבות בקול רם ,אורי
הגניב מבט והנהן בראשו לאות הסכמה.  "הוא קצת אדום" ,חשבתי
לעצמי, "וממצמץ יותר מדי ".

כמו להמשך מחשבותי התעוות הפסנתרן וקצף לבן החל יוצא מפיו ראשו
נחבט בקלידים.
כל הכלים הפסיקו בבהלה את ניגונם.
ראשו רעד על הקלידים ונשמע קול יחיד גבוה וצורם של הפסנתר:
טווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו,
אי נחת בקהל, אורי הביט בי מבועת והניח את ידיו על אוזניו.
מהר מאוד הסכמנו ,אורי ואני, שעברנו את שיא הערב ויצאנו
מהאולם.

נכנסנו לאוטו, שמתי חגורת בטיחות ותוך כדי ראיתי שעברנו את
חצות. "היי היום כבר אחד עשרה בספטמבר!" ציינתי בעליצות, "אתה
בא לחגוג?" . "מנה של אמריקאים מתים", אורי אמר ופנה
לגבעתיים.

עובד, היה מזנון סביח, ידוע גם בשל הבנאדם ההזוי שמנהל את
העסק, עובד שמו... אורי הסביר, יש מנה "של צהרים" יש מנה של
"ניצחנו בדרבי" יש מנה של "אפרת זרקה אותי"  מנה של... אורי
המשיך להסביר את תאורית ה"לכל מנה יש שם" ובנתיים הספקנו להגיע
למקום שמעליו התנוסס שלט "המנה הטובה ביותר ביקום" . "בשעה כזו
הוא מוכר בסתר בגלל שהשכנים עצבניים על הרעש , רק  המבינים
יודעים" אורי ציין ונראה שהוא מרוצה מעצמו.

התיישבנו באוטו לועסים ובולעים חצילים באכסטזה, סיימנו
והתרכזנו בעיכול,
פתחתי את הרדיו לחדשות אחת, .."פיצוץ בתחנת הרכבת בפריז, עד
כה מניין ההרוגים מגיע לחמישים ושישה, מאות נפצעו"..  שמחה
חלחלה לנפשותינו השבעות וחלנו מוחאים כפיים. "זו דרך מצויינת
לסיים את הערב" הפטרתי.

הגעתי הבייתה התרחצתי והצצתי בעמוד החדשות המקוונן של הסי אן
אן:" 108 הרוגים 400 פצועים", בחיוך מתוק נרדמתי, לא לפני
ששלחתי לאורי הודעה: "108" .

בבוקר בדרך לרכבת שמעתי על פיגוע ירי בשומרון, הרס לי את כל
המצברוח, ירו בזוג בדרך הבייתה מחתונה, עוד יתומים חשבתי..
עצוב עצוב. ונרדמתי כשידי אוחזת את המקוצר האהוב שלי בין מושבי
הרכבת.

באותו יום הייתה לנו "הסברה" של המשקי"ת חינוך הקופצנית וה"לא
קשורה לכלום" שלנו שאנו מכנים בחביבות "מפגרת", על יום האדמה.
הסבירה לנו שהפקענו עשרים ואחד אלף דונם מערביי ישראל בשנות
השבעים והם נורא כעסו, ההדרכה באה להראות כמה לא צודקים היינו
פעם וכמה צודקים אנחנו היום.
היא אמרה, "זה נכון עדיין הערים הערביות-הישראליות מעט מאחורי
הערים הישראליות אבל כולנו מבינים שיש להשקיע בהם", גיכחתי
כשחשבתי על המסע האחרון שרצנו בין ילדים ששחקו בביבים באיזה
כפר ערבי בתוך הקו הירוק.
המפגרת סיימה לדבר.
מישהו שהתעפ"צ משמאלי הוסיף" שימותו , ערבים מלוכלכים."
וחזרנו לשגרת האימונים.

כל אותו היום הטריד אותי הנושא, הרי זה ברור שאם לא נשקיע בהם
הם ישנאו אותנו, שחררתי צרור למטרה, אז מה אם יש להם תעודת
זהות כחולה?
שחררתי עוד צרור למטרה
רוב האנשים בארץ לא יסכימו לדאוג להם לפני המובטלים בירוחם או
דימונה, עניי עירך קודמים,
עוד צרור,
לעולם לא יהיה פיתרון.
צרור.
וזה עוד בתוך קוי המדינה. נזכרתי במראות של עזה, משמאל לגדר-
בתים מפוארים משפחות בבתים שלא יביישו אף וילה בסביון  ומימין
לגדר -כחמש מאות מטר מהם גרים אלפי אנשים באותו גודל שטח, ללא
גינות בתוך פחונים בבתים שלא יביישו תל טרמיטים מהשורה, "חדל
,חדל, כלב נכנס למטווח"! לא שמתי לב, שיט
צרור נוסף שלי פילח את האוויר את דמות הקרטון ו...פרווה אפורה
,
זעקת כלב קורעת לב  נשמעה בין תחומי המטווח .
הוא בחר להעמד מאחורי המטרה שלי..  "קיבינימט.. מישהו צעק חדל
בכלל ?" צעקתי ומהמבטים הזועמים של כולם הבנתי שכן.

הרגת כלב חף מפשע, המפקד שלי הביט בי , ואם היו אומרים "חדל"
והיה שם בנאדם?

כלב היא החיה האהובה עלי.

חזרתי לעוד אפטר, הפעם מאולץ  "להרגע בבית", המפקד שלי אמר לי
שנראתי לא מאופס כל אותו היום.

אבא אסף אותי מהרכבת בת"א, באיילון הבטתי מסביב הכל בטון הכל
אורות הכל כבישים הכל בנינים מלט, זכוכית ,פלדה ,חלודה, פיח,
לכלוך . מעניין איך זה היה נראה לפני מאתים שנה.

למה אני שמח שמתים אמריקאים ומתים צרפתים ואירנים וספרדים ?
ניסיתי להסביר לאבא שלי שעוד מאה שנה ה167 אנשים שנהרגו אתמול
בפריז ( איזה יופי זה עדיין לא מניין סופי)  יהיו אלף איש,
בצאצאים, יהיו אלף אנשים שמייצרים פסולת שלובשים בגדים שכותבים
על נייר  שאוכלים דגים.
כל יום האנושות משמידה 137 מינים של חיות, שזה 50,000 בשנה,
כל שנה כורתים 300 מליון קילומטרים רבועים של יערות, אנחנו
לבסוף נשאר לבד, ללא ציוץ הציפורים ללא נהמות התנים ללא צרצור
הצרצרים ללא רחשים בעשב.

"אז למה אתה עצוב כשמתים ישראלים?"

זה היה המשפט שליווה אותי לישון.
באמת למה ? גם אנחנו חלק מהאנושות.

כנראה שלא אצליח לשנות את העולם.
אז לא אהיה עצוב, אשמח על כולם, רק עד לפני שהאנושות  תשתיק את
תזמורת הטבע, לפני שניתן את הטון, היחיד, הצורם, המטריד הבודד:
טו, טו,  טו,
טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.

ולא ישאר לנו כלום - חוץ מלנתק את עצמנו מהמוניטור.