לילה. שמיים בלי כוכבים. חמישה אנשים בטנדר שחור, חדש-דנדש,
שגומא את הדרך במהירות ובשקט. נקיים, לבושי שחורים, דרוכים,
שותקים. יש משהו פנתרי בערב הזה, אני מהרהר ביני לבין עצמי
ומחניק חיוך.

צ'ופי מנוזל, מושך באפו מפעם לפעם, מצא לעצמו זמן לשחיית לילה
הדביל. מוסטנג רותח עליו, אבל מלבד מספר מבטים רושפים שהצלחתי
לקלוט אותו שולח אליו, הוא שומר על ארשת אדישה.

אצלי סוער מבפנים. הדופק מזמן חרג מהמהירות המותרת. ההתרגשות
בשיאה. ת'כלס? לא אמור להיות מסובך: גומרים-הולכים. אבל מפלס
החרדה בשמיים. אני מנסה לחקות את האדישות של מוסטנג, אבל יודע
שזה לא ממש מצליח לי. עלי רואים את הדברים האלה. סילנס קולט
אותי.  הוא מניח עלי יד מרגיעה, ומישיר אלי מבט כחול ומרגיע.
פתאום אני יודע שיהיה טוב.

הנופים מתחלפים במהירות. אני מנסה לעקוב אחרי כל פרט. קורא
שלטים בדרך, כמנהגי מאז שלמדתי לראשונה לקרוא. מנסה לווסת את
הנשימות, חסר סבלנות, מחכה שהדרך תיגמר. אחרי חצי שעה של נסיעה
(לפי השעון לפחות- לי זה נראה הרבה יותר) מוסטנג טופח על כתפו
של בזיק, שואל אם הוא זוכר בעל פה את המפה, ואיפה הוא צריך
לעצור. בזיק מהנהן, ואז מוסטנג פונה אלינו ומתחיל בתדריך - "על
הרוב עברנו בדירה, כן? אבל בכל זאת כמה דגשים" הוא גם מתוח,
וכשהוא מתוח הוא מתחיל לדבר כמו בימים שהוא היה מ"פ בצנחנים.
אני מקשיב לו באונה השמאלית ובימנית חושב שבמדינה שמצמיחה כל
כך הרבה גיבורים בשנייה, סטטיסטית- כמה מהם חייבים ליפול, כי
אחרת אין לי הסבר- לא למוסטנג ולא לטננבאום. "דני, 'תה לא
איתי" מוסטנג מסנן אלי ואני משפיל ראש, כי הוא צודק. "אם אתם
רוצים לגמור בכלא, אין בעיה, זה באמת כיף-חיים שם, אבל אני לא
מוכן לדרוך שם אפילו עוד פעם אחת. אז תקשיבו לי טוב, ואל
תפשלו, הכל צריך להיות מדויק ברמת השניה!"

מוסטנג לא צועק. לא צעק מעולם ולא יצעק לעולם. אבל הוא מסנן את
המילים מפיו בכזה כעס, שאני מרגיש אותן שורטות בבשרי. צמרמורת.
אולי זאת טעות להשתתף בכל השטות הזאת? למה לא יכולתי למצוא
לעצמי עבודה רגילה? את התשובות אני יודע, אבל זה לא מונע ממני
לשאול שוב את אותן שאלות.  

מוסטנג ממשיך בתדריך, ואני מנסה להקשיב כמיטב יכולתי, או לפחות
לעשות כאילו אני מקשיב, כי אין לי חשק שהוא עוד פעם יחטוף עלי
עצבים. לשמחתי התדריך לא ארוך מדי.  אחרי כמה דקות של נסיעה,
בזיק עוצר את הרכב, ואנחנו מוצאים את עצמנו מבצעים בפועל את מה
שתרגלנו לא מעט בשבועות האחרונים: מוסטנג מכוון את השעון שלו,
מביט אל כל אחד מאיתנו בריכוז, שואל אם אנחנו מוכנים. כולנו
מהנהנים, ואז, תוך כדי לחיצה על הסטופר, הוא לוחש: "4 דקות,
זוז". אנחנו יוצאים בשקט מוחלט מהטנדר. בזיק נשאר שם, מנוע
עובד, מוכן לנסיעה.  צ'ופי ואני מאבטחים בכניסה, מוסטנג פורץ
את הדלת, סילנס זוחל פנימה בין קרני הלייזר, מפצח בקלות את
הכספת, ובתוכה גם מוצא את מנגנון נטרול האזעקה. מוסטנג מעמיס
שקים של כסף על משטח נמוך עם גלגלים שהבאנו איתנו ושניהם
מגלגלים אותו לכיוון הרכב. אני סוגר את הדלתות אחריהם וממשיך
לאבטח בעוד צ'ופי, מוסנטג וסילנס מושכים את המשטח עם הכסף לתוך
הרכב בעזרת כבל שהם קשרו אליו. כשהם מסיימים אני רץ אל תוך
הרכב ואנחנו יוצאים אל הדרך.
שוב השקט משתרר, שוב נופים מתחלפים. בזיק מוביל את הרכב
במהירות ברחובותיה השקטים של העיר, ופתאום אני חש הקלה.  מרגיש
רגוע, ואפילו הנשימה קלה יותר. ומסביבי- כולם נראים רגועים
יותר. כולנו, וגם בזיק דרך המראה, מסתכלים על מוסטנג, מחכים
שיגיד משהו- מילות סיכום. אבל מוסטנג שותק, מסתכל קדימה אל
הכביש, עדיין דרוך.  

צ'ופי הוא זה ששובר את השתיקה, ומכריז בקול גדול: "בא לי
להגיד: אני, סמי בן-טובים, דפקתי הקופה!" וכולנו צוחקים, אך
עדיין מגניבים מבט לעבר מוסטנג, מחפשים צל של חיוך. אני חושב
שאני מבחין באחד וכבר עומד לצאת עם איזו התחכמות, כשלפתע אימה
מחלחלת בכולנו- קולה של סירנה נשמע מאחור. בזיק מסתכל בדאגה
במראה ואומר את מה שכולנו יודעים: "משטרה".
באופן אוטומטי מופנים כל המבטים אל מוסטנג, שאיבד את הצבע
מהפנים, אבל בכל זאת מצליח לחלק לנו פקודות: בזיק, אל תעצור.
דני, תעבור אחורה. צ'ופי, זרוק אחורה את כל הנשקים, גם
ת'מסכות. בזיק, תדליק רדיו. חזק. דני, כסה הכל בשמיכה. תקשיבו
לי טוב כולכם, אם נתחיל עכשיו לברוח ויהיה מרדף, ינקנקו אותנו.
אז מה שנעשה זה ככה: אנחנו נעצור עכשיו ונתנהג כרגיל, שוטרים
זה לא עם מי יודע חכם, נקווה שנצליח לסדר אותם או משהו.
בכו'קרה, אם הם עולים עלינו, תתחילו לברוח, אבל לא כמו מפגרים
לאותו כיוון, כן? כל אחד לכיוון אחר! בזיק, תאותת ותעצור".

בזיק עוצר, ופתאום אני קולט שאני עדיין מאחורה, אני קם כדי
לעבור, אבל חוטף סטירה ממוסטנג. "ת'שאר שם, יא דפוק. למה לא
עברת קודם?" אני מנסה לענות, אבל הוא לא נותן לי וממשיך: "שחק
אותה שיכור. חזרנו מיציאה. היינו בפאב האירי".
שוטר מתקרב אלינו עם פנס דלוק ומאיר פנימה. בזיק פותח את
החלון.
"ערב טוב" הוא אומר לשוטר בנימוס.
"כבה ת'רדיו" השוטר קשוח, אבל הוא לבד, הוא בטח מדבר ככה כי
הוא פוחד. היינו יכולים לגמור אותו, אני מהרהר, ואחר כך מבין
שזהו- אם ככה אני חושב, אני כנראה כבר ממש קרימינל. בזיק מכבה
את הרדיו והשוטר מבקש תעודות. בזיק מוציא ארנק ומראה לו רשיון
נהיגה, אחר כך שולף מתא הכפפות רשיון רכב וביטוח. אני תוהה האם
התעודות אמיתיות או מזויפות. אין לי מושג. אני אפילו לא יודע
של מי הרכב שאנחנו נוסעים בו. איזה ברוך.
"לאן אתם נוסעים?"
"הביתה" עונה בזיק.
"מאיפה?"
"מבילוי."
"בילוי איפה?"
"בפאב האירי" עונים לו צ'ופי, מוסטנג ובזיק ביחד. איזה תיאום.
קלאסי.
"שתית?" הוא שואל את בזיק ובזיק מיד שולף- "אם שותים, לא
נוהגים, אדוני השוטר. סיכמנו את זה בתחילת הערב. הם שתו" הוא
מצביע עלי ועל סילנס.  
"אני מבין שהוא ממש מחוק." מצביע עלי השוטר, ואני אפילו לא
מגיב, רק מגהק. מקווה שהוא יאכל את זה. כנראה שהוא אכל את זה,
כי הוא ממשיך- "אתה יודע למה עצרתי אותך?"
"לא, למה?"
"אתה יודע באיזו מהירות נסעת?" בזיק מניד בראשו לשלילה. איזו
תמימות. "נסעת ב-92 קמ"ש. זה 42 קמ"ש מעל המותר בעיר."
"באמת? לא יכול להיות... באמת לא הרגשתי, אדוני השוטר."
"לא הרגשת, כן הרגשת, זה לא מעניין אותי. אני אאלץ לשלול לך את
הרשיון. תצא בבקשה מהרכב, נעשה לך בדיקת שכרות." בשלב הזה
כולנו נלחצים, אפילו מוסטנג. אני מזהה טיפות זיעה שמתחילות
לנצנץ על מצחו. אני עוצם עיניים ומתחיל להתפלל. מבטיח לאלוהים
שאם הוא מוציא אותי מזה, אני לא נוגע בפשע יותר בחיים שלי.
מבטיח לשמור שבת. מבטיח לצום ביום כיפור. בחוץ בזיק והשוטר
בדין ודברים, ואני כבר מדמיין את כולנו בכלא השרון.  מה ההורים
שלי יגידו?  

בסוף שניהם ניגשים לרכב. בזיק מתיישב במקומו והשוטר מציץ
פנימה.
"מי, מי זה רחמים?" מוסטנג מרים את הראש, הרבה זמן אף אחד לא
קרא לו ככה. "מזל-טוב אחי. נפלת בפח, אה? ת'שמע בדיחה: למה
החתן שובר את הכוס בחתונה?"
"למה?" שואל מוסנטג בפליאה, לא עומד על פשר השינוי.
"כדי לסמל לאשתו שזה מה שיקרה אם היא תיתן לו לשטוף כלים..."
השוטר צוחק, ואנחנו מגחכים, מפחד ומנימוס. אחר כך הוא נפרד
מבזיק באזהרה- "דיר בלאק אחי, עוד פעם אני תופס אותך בכזאת
מהירות, ואתה מקבל שלילה על המקום."
"סבבה, גבר. תודה."
"סעו לשלום... ומזל-טוב" אומר השוטר, ובזיק מתחיל לנסוע. הפעם
לאט. אחרי שתי דקות אנחנו כבר לא רואים את הניידת מאחורינו,
וכולנו נושמים לרווחה. צ'ופי טופח לבזיק על הכתף: "איזה גבר!
שיחקת אותה איך חיתנת את מוסטנג. אני לא מאמין שיצאנו מזה.
איזה גבר!"  כולנו נקרעים מצחוק, איזה עוקץ.

לא עוברת דקה והניידת שוב מאחורינו. שוב אותו שוטר. בזיק עוצר
והשוטר מופיע בחלון.  
"אה גבר? שכחת משהו?" בזיק מדבר איתו כאילו הם חברים שנים.
"סתום" עונה השוטר ואנחנו מבחינים שהשותף שלו מתקרב מאחוריו.
שניהם שולפים אקדחים, ובמהרה אני שומע סירנות נוספות מתקרבות.
מה קרה? שכח שהרגע דיברנו כמו חברים? "כולכם לצאת מהרכב. לעמוד
עם הפנים לרכב, ידיים על הראש!" אנחנו מחכים לאישור של מוסטנג,
יודעים שאי אפשר לברוח עכשיו, מול האקדחים השלופים. בלית ברירה
מוטסנג פותח את הדלת ויוצא ראשון. כולנו אחריו, נעמדים בדיוק
כמו שהשוטר ביקש.
"רחמים, 'סתובב אלי" השוטר מצווה, ומוסטנג מסתובב לאט. "תסביר
לי, אדיוט, איך זה היתה לך היום מסיבת רווקים, אם יש לך כבר
טבעת נישואין על היד, אה?"