יכול להיות שדמיינתי הכל?
שזה היה רק בתוך הראש שלי?
תסביר לי בבקשה, איך אפשר להיות כל כך קרוב למישהי - אבל בעצם
כל כך רחוק.
לחבק, ללטף, לנשק אותה. אבל בעצם לא להרגיש כלום.

אני יושבת מולך,
מסתכלת על העיניים התכולות, הכל כך עמוקות האלה שלך ואני הולכת
לאיבוד.
אני לא יודעת מה לומר,אני מוצפת בכל כך הרבה רגשות; האהבה
מתערבבת לי עם השנאה, הכעס עם הכמיהה... כמיהה אליך.
אבל אתה, אתה כל כך קר ומחושב. יודע בדיוק מה להגיד. יודע
בדיוק איך לפצוע אותי ומבלי ללכלך את הידיים.
ואחרי שכבר ניפצת לי את הלב לאלפי רסיסים אני נותנת לך לאסוף
את השברים.
אתה מנגב לי את הדמעות ומחבק אותי. אני מרגישה בטוחה.
אני מחבקת אותך בחזרה, שוכחת לרגע שאתה הוא זה שגורם לי
לבכות...אתה!

אני מתעשתת ומבקשת שלא נתראה יותר, אבל מקווה בסתר שתעצור
אותי, שלא תיתן לי ללכת. שאולי תסיר את החומות ותיכנע.
אבל אתה נשאר מבוצר בעמדתך.
אנחנו נפרדים,אני מעלה על שפתיי חיוך מזויף - להראות שהכל
בסדר,
כשבעצם הכל לא.
וככה זה נגמר,
משהו שבעצם אף פעם לא היה.