אומרים שהגאולה תבוא ביום שהוא לא יום ולא לילה וזהו ליל השלג,
כשהלבנה במלואה והאור מוחזר חזק מהקרקע. כך תבוא הגאולה.
ראשיתה בשקיעתם האיטית הרכה של ענני השמיים מטה אל האדמה,
והיפרסם עליה כלבוש כלה. אז תיגאל הארץ, ישמחו איים רבים, אז
ירננו כל עצי היער, והגבעות תרקדנה בלבוש לבן כבנות ישראל
היוצאות אל הכרמים בט"ו באב. נאות בורקות, באורה של הלבנה עד
הבהובה הראשון של אילת השחר. אלא שעכשיו פנייה של אאוס ורודת
האצבעות מאדימות כדם כשהיא מרכינה את ראשה ומשתהה מעל קבר בנה.
קרני אור חלושות חודרות את מעטה העננים ומאירות את התכריך
הצחור הקרוע כאילו המתים יצאו מתוכו וגילו את האדמה השחורה
שתחתיו.
והנה יום.
וגרגורי מציץ מתחת לקרטון הרטוב שכוסה כולו שלג. שיניו נוקשות
והוא מחפש ביד רועדת את קופסת הסיגריות והגפרורים. כשמצא את
השקית בה החביא אותם מפני השלג גילה להפתעתו כי קופסת הסיגריות
נעלמה וכי במקומה נשארה רק קופסת הגפרורים  כשהיא ריקה. שיעול
יבש ונבחני החניק את הקללה שרצה לפלוט וגרגורי התיישב על הספסל
הרטוב, לא לפני שהסיט מעט מהשלג שכיסה אותו ופינה לו מקום. הוא
השתעל שיעול נוסף וראה את האור נדלק בקומה השנייה בבניין
שמולו, כנראה שהעיר החלה להתעורר. הערפל התפזר מעט  ופינת
הרחוב הרחוקה החלה להתגלות וממנה התקדם במהירות קבצן נוסף לבוש
ז'קט שחור בלוי ותחתיו חולצה לבנה שכפתורה העליון קרוע. לאיש
היה זקן שחור סמיך ופרוע ועיניים בורקות. מבלי לומר מילה הוא
הסתובב וחיפש לשווא פיילה להדליק בה אש. גרגורי הוציא באטיות
את קופסות הגפרורים הריקה והרימה אל מול הקבצן כשהוא מביט בו
במבט מיואש ואדיש. הוא השתעל שוב, דמעות זלגו מעיניו מבלי משים
ונעלמו בשלג הרך.
השלג חזר לצנוח לאט לאט אבל גרגורי נשאר לשבת מכווץ מכוסה
בשמיכתו הרטובה כשהשלג מצטבר עליה באין מפריע.
הרחוב היה ריק, רק עורב שחור בודד התיישב על ערימת השלג שנערמה
על הספסל.