אל עצמי בדממה. אל עצמי בחשכת לילה. נדמה שכבר אמרתי הכל
ועדיין יש עוד מילה. אל עצמי מתוך כמיהה, אל עצמי מתוך תהייה,
האם יאיר הירח עוד לילה או סתם ייקח איתו עוד משאלה.
אל עולם גדול כל כך ובודד, אל עולם שלעיתים לא יודע מה ואיך.
מלחמות שפוצעות, דמעות שמסתירות נוף שנועד כדי לרפא.
אל שקיעה אחת אדומה מכל השאר, אל יופי שמוביל ליום מחר, כבר
נגמרו המשאלות שבליבי, ורק דבר אחד נותר, כוכב קטן שעוד לא
נפל, עשי שיבוא יום המחר.
אל חלום אחד ארוך שמתבטא בכוכבים, אל משאלה אחת קטנה שחבויה
בין עננים, אתה שקרוב לאלוהים, אתה מלאך שמקשיב קצת לפעמים,
עשה שירח לא יכבה לעולם, אמור לי שהאל מקשיב מאי שם. הפרחים לא
יודעים שנועדו כדי למלא, ריק שנוצר מתוך חושך שכזה, העצים
מתנועעים עם הרוח בשתיקה.
ורק אני עוד מחכה.

אל מקום אחר, שקט ולא סוער כמו הים, אל מקום שבו הרוח לא נושבת
אף פעם, האר לי שביל מבין העצים, הראה מקומך בין ההרים. בכל
לילה הגלים לא מרפים, מביאים איתם שברים של אנשים. זכרונות
וחצאים של לבבות שבורים.

אל אותו מקום רגוע ונסתר, עשה שעוד מעט תצא השמש ותזהר, על לב
ליבו של העולם, ואולי שם גם אלוקים קיים. ומקשיב. ומקשיב ללחש
דמעותיי.