דווקא עכשיו, דווקא היום, דווקא אני. אבל למה? למה אני צריך
לעזוב? למה בדיוק כשפגשתי אותך, כשנהיינו קרובים ואפילו,
כמעט...
אז למה דווקא עכשיו? בסוף החטיבה? בסוף התקופה, בדיוק כשעם
חברים הרגשתי שהם באמת חברים? למה?!
אולי כדי להבין, אולי כדי לדעת ואולי סתם, אבל עכשיו אני יודע,
שלך אני באמת חשוב, שאת באמת דואגת לי, ושאת שומרת עליי גם אם
אני בארצות הברית, אבל למה צריך לעזוב? למה רק כשעוזבים מבינים
שהדברים הטובים נמצאים ממש מתחת לאף? עכשיו אני מבין שלא הייתי
צריך ללכת רחוק ולחפש אהבה... תמיד היה לי אותך. אבל לא הבנתי,
ואני חושב שגם את לא אבל עכשיו אני מבין, ועכשיו אני מרגיש כמו
אידיוט.
אבל לא רק את זה אני מבין, ה-so called חברים שלי, או לפחות מי
שחשבתי, לא זוכרים אותי, חוץ מאחד או שניים וכמובן את.
הם לא התקשרו, הם לא שאלו, הם רוצים שאני אביא להם מתנות כשאני
אבוא לבקר, נראה אולי אני אביא, אבל למה? כדי שהם עוד פעם
ישכחו ממני? אני לא מבין. חברים -די רדוד- אבל חברים זה מה
שיכול להחזיק אותך בחיים, חברות אמיתית לא נשברת, נכון? נכון
שהיא לא נשברת? בבקשה תגידי לי שהחברות שלנו לא תישבר! כי אם
החברות תישבר, גם אני אשבר, אני אתדרדר, כמו כדור שלג ענק
במורד ההר, ואני לא יודע מתי הכדור ייעצר, ואם הוא ייעצר בבקשה
תגידי שזה לא ישבר!
אבל למה צריך לעזוב כדי להבין? |